אחרי שירות של שלוש שנים בסיירת צנחנים, טסתי לארצות הברית לעבוד.

בזמן שכל החברים שלי טסו לטייל בעולם, אני החלטתי שאני הולך לעבוד.

טסתי לשם כמו כל חייל משוחרר, ללכת ולעשות מלא כסף, ציפיתי מעצמי מאוד.

כגודל הציפייה גודל האכזבה.

אני זוכר תקופות שהייתי ממש בלי כסף, הייתי נכנס לסופרים והארוחות שלי היו במחלקת טעימות.

יש זיתים לטעימה? זאת הייתה ארוחת הצהריים שלי.

יש גבינות לטעימות? זאת הייתה ארוחת הערב שלי.

לאט לאט נוצר אצלי המון לחץ, עד שיום אחד הלכתי לשירותים ופשוט יצא לי מלא מלא דם, ככה במשך שבוע, עד שהלכתי לבדוק את זה. אחרי שבועיים בבתי חולים החלטתי לחזור לארץ להמשך טיפולים.


במקום הבטוח שלי

חזרתי לארץ והתחלתי סדרה של בדיקות וטיפולים. בהתחלה עלו שאלות כמו "למה דווקא לי?" אבל אז הסתכלתי על הצד החיובי – חזרתי לארץ והייתי במקום הבטוח שלי, עם המשפחה והחברים שלי.

הטיפול לא היה פשוט. אני זוכר תקופות קשות שבזמן שכל החברים שלי נהנים מהחיים ומבלים אחרי הצבא, אני בטיפולים בבתי חולים.

זה השפיע עליי מאוד בחיי היום-יום. אני זוכר תקופות שלכל מקום שאני הולך אני קודם כל בודק אם יש שירותים ואם יהיה לי נוח להתפנות שם.

אני זוכר תקופות שהלכתי רק עם בגדים כהים כדי שאם יהיו לי דימומים לא יראו את זה על המכנסיים שלי.

הייתי הולך קבוע עם נייר טואלט בתוך המכנסיים כדי שיספוג את הדם אם אני מתחיל לדמם.

היו לי חששות לשבת במקומות, שלא חס וחלילה אקום ואראה כתם של דם על המכנסיים, אז פשוט נשארתי לעמוד, אמרתי שאני מעדיף לעמוד.


היום, כשנחשף הסיפור שלי, זה כבוד גדול עבורי לעזור לאנשים שחווים עכשיו את הדברים שעברתי, ואני מראה להם שלמרות הכל, אפשר לקום על הרגליים ולהמשיך בחיים.

אפשר לטוס, אפשר לבלות, אפשר ליהנות, תמיד יכול להיות יותר גרוע.

גם זה שאני עושה מה שאני אוהב מאוד עוזר לי לשחרר לחצים, ועוזר לי לשמור את המחלה שקטה יחסית.

נפש בריאה, גוף בריא.