מאז השבת השחורה הוחזרו לישראל 176 חטופים, ועם שובם של החטופים בעסקה הנוכחית מתבררים עוד יותר ממדי הטרור הפסיכולוגי שהופעל על החטופים בשבי וההבנה לגבי מצבם הנפשי הקשה מתחדדת עם כל עדות. מחבלי החמאס נוקטים כבר שנים שיטה מזעזעת של לוחמה פסיכולוגית, שתפקידה העיקרי להטיל פחד ואימה, ולערער ולשבש את הדימוי העצמי ואת כוחות הנפש המעטים שנשארו לחטופים ולמי שממתין לאות חיים מיקיריו. שחרורם הטראומטי של אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי הוא עוד אירוע שיא אחד מההצגה המניפולטיבית שחמאס עובד בהפקתה משבעה באוקטובר.
לוחמה פסיכולוגית מוגדרת כזו שמתנהלת בדרך כלל שלא באמצעות כלי נשק קונבנציונליים, אלא באמצעות מערכת מורכבת של תעמולה, שימוש בכלים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, ותמרון כלי תקשורת ומידע. היא כוללת הפצת שמועות, שקרים, התעללות נפשית בחטופים, שימוש בהפחדה ואיומים ומניפולציות של תוכן. מטרתה לפגוע ישירות ברוחו של האויב, לערער את הביטחון העצמי ולהוריד את מורל הכוחות הלוחמים והעורף.
השיא: סרטון השבי של ירדן ביבס
עם הפצת הסרטונים של הטבח בשידור חי מקיבוצי העוטף וממסיבת הנובה התחיל השימוש במוטיב הטרור הפסיכולוגי המצמרר. מחבלי החמאס שידרו סרטונים של הטבח ב"לייב", לפעמים מתוך עמודי הרשתות החברתיות של הנרצחים והחטופים עצמם. הסרטון הראשון שפורסם כמה ימים אחרי הטבח היה של החטופה מיה שם, והוא סימן את תחילת הדרך לעשרות סרטוני חטופים שפורסמו בשנה וחצי האחרונות, כשהזכור והאכזרי שבהם הוא של ירדן ביבס מתייפח בבכי ומתחנן לנפשו, מיד אחרי שהמחבלים הודיעו לו על מותם של אשתו וילדיו מהפצצות צה"ל. בימים האחרונים ועם שובו של ירדן מהתופת, מתברר כי עד לאותו היום שבו צולם הסרטון, אמרו המחבלים לירדן בכל פעם ששאל, ששירי והילדים עברו לחיות בתל אביב.
כשהחוטפים רצו לצלם סרטון של החטופים לטובת הנדוס התודעה בישראל, הם השפילו את החטופים על הסט עד שהגיעו לתוצאה המצולמת הרצויה מבחינתם. החטופים העידו שאולצו לצלם סרטונים כל הזמן ולומר את הטקסט שהוכתב להם פעם אחר פעם, וצלמו עשרות "טייקים" שלהם עד שהמחבלים היו מרוצים מהתוצאה. שיא אכזריות נרשם כשאחת החטופות הכי מבוגרות העידה שהעירו אותה בכמה הזדמנויות באמצע הלילה תחת איומים כדי לצלם סרטון.
"שימוש בכלים פסיכולוגיים כאמצעי נשק נועד לזרוע בקרב החטופים פחד, חרדה, תחושת אובדן שליטה, דמורליזציה ותבוסתנות, בלי להפעיל בהכרח אמצעים אלימים פיזית", אומרת ד"ר ורד בורס סלע, חוקרת ופסיכותרפיסטית, מומחית בטראומה. "אנשים נבדלים במנגנוני ההישרדות שלהם, והחטופים ששוחררו ומתאפיינים ברמות גבוהות יותר של חוסן נפשי, יהיו 'עמידים' יותר להשלכותיו של הטרור פסיכולוגי שהופעל עליהם. גם חטופים המתאפיינים במנגנוני הישרדות מסוג של הדחקה, הכחשה וניתוק, עשויים להיות 'עמידים' יותר בפני השלכות הטרור הפסיכולוגי, מפני שהם פחות מושפעים מתגובות ו'רעשים' חיצוניים. לעומתם, אנשים שמתאפיינים מטבעם ברמות גבוהות של חרדה, צורכי תלות באחר, קשיי ויסות ורמות נמוכות יותר של חוסן, עשויים לפתח השלכות נפשיות חמורות יותר בעקבות הטרור הפסיכולוגי".
המחבלים אמרו שישראל נמחקה ואין לאן לחזור
החטופים ששבו מספרים שההתעללות הפסיכולוגית ערערה לחלוטין את אמונתם ותקוותם. המחבלים אמרו להם בכל הזדמנות שישראל נמחקה, שאין להם לאן לחזור, שהם לא ישתחררו לעולם, שאין מי שיילחם עליהם, שנתניהו רוצה אותם מתים - לכן הוא שולח מזל"טים לזהות ולהפציץ אותם. חלק מהחטופים הצליחו לצפות בטלוויזיה או לשמוע רדיו, אבל חלקם לא ידעו כלום על מה שקורה בחוץ והסתמכו רק על המידע המניפולטיבי שנתנו להם המחבלים. כדי להתל במוחם, החוטפים צעקו, השפילו וצחקו על החטופים, ולא בחלו בגיל או במגדר. השובים הטיחו בחטופים הערות פוגעניות, בין השאר שהם מלוכלכים ולכן הם מורשים לשבת על הרצפה ולא על הספות הנקיות שעליהן ישבו המחבלים, כדי שלא יזהמו אותן.
חלק מהחטופים שהו במשך שבועות בחושך מוחלט והעידו שזה מה שהביא אותם לסף שיגעון. חלקם לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם, והמחבלים עשו בכך שימוש מזעזע והטיחו בחטופים את דבר מותם (שלא תמיד היה נכון) של משפחתם יום-יום, עד לשבירה מנטלית מוחלטת. חטופים סיפרו שהם נחשפו בשבי לזוועות של חטופים שהיו פצועים קשה, כרותי איברים, שלא זכו לטיפול, ותוך שהם מתמודדים עם רעב בלתי נסבל וקור בלתי פוסק. המחבלים ראו בחטופים פרס יקר, וחטופה העידה שהמחבלים השוויצו בה לקהל כבגביע. שקרים היו חלק בלתי נפרד מהשבי, וחטופים סיפרו שכמעט כל יום במהלך השבי הודיעו להם המחבלים כי היום הם משתחררים, למרות שבפועל זה לא קרה. הצפייה לשחרור בכל יום מחדש ייאשה אותם עד לחוסר אמונה מוחלט לגבי שחרורם. חטופה העידה שבאחד הימים המחבלים ביקשו ממנה להתלבש יפה כי היא משתחררת, אבל בדיעבד היא לא השתחררה אלא עברה למקום שבו התנאים היו הרבה יותר קשים, וביום השחרור האמיתי המחבלים לא אמרו לה שהיא משתחררת, אלא שמעבירים אותה למקום אחר.
"ממחקרים שבחנו גורמים מסייעים ומעכבים בהקשר להתמודדות עם טראומה עולה כי אמונה מהווה גורם חוסן להתמודדות עם טראומה, וברור שכוונתם של מחבלי החמאס בהתנהגותם האכזרית הייתה מחיקת כל ניצוץ של אמונה שנותר אצל החטופים. ניכר שתפיסות של אמונה כגון 'הכל בידי שמים' או 'משהו גדול יותר ששומר עליי', הביאו לרמות נמוכות יותר של תחושת אובדן שליטה", אומרת ד"ר סלע בורס, ומביאה כדוגמה את האפשרות של החטופים המאמינים לשאת תפילה בכל זמן ומקום, מה שסביר שהקל עליהם בתקופת השבי.
סלקציית שחרור מהשבי בשיטת "אן דן דינו"
באחת העדויות סיפרה חטופה שביום השחרור, המחבלים עשו בינה לבין חטופה נוספת "אן דן דינו" וכך למעשה היא "נבחרה" לצאת לחופשי כשהיא משאירה את חברתה מאחור. המחבלים היתלו בחטופים עד לרגע האחרון, וחטופה קשישה סיפרה שביום השחרור היא בכלל הייתה בטוחה שלוקחים אותה כדי להוציאה להורג. הם סיפרו שהסלקציה שהופעלה בשחרור החלקי שברה את רוחם, וחלקם יצאו כשהם קשורים ומכוסי עיניים, בלי שידעו לאן הם מובלים וכשהם משאירים חטופים או בני משפחה מאחור. גם שכבר הגיע יום השחרור, המחבלים הכריחו את החטופים לחייך למצלמה ולנופף לשלום. ההצגה כללה הפקה מבוימת ומצולמת, וחלק מהחטופים אולצו לכתוב למחבלים מכתבי תודה וחנופה באיומים.
ילדים קטנים הופרדו מהוריהם ונכלאו לבדם ימים ארוכים
גם כלפי הילדים המחבלים לא הפגינו רחמים. לא התירו להם להתקלח במשך כל זמן השבי, ותנאי ההיגיינה גרמו לפריחות בעור ולכינים. הצוות הרפואי שטיפל בשבים העיד כי כל השבים, כולל הילדים, עברו התעללות פסיכולוגית קשה ונאמר להם על ידי המחבלים שאף אחד לא דואג להם או מחפש אותם. לאחד הנערים שנחטף ללא הוריו, אמרו המחבלים מדי יום כי יישאר בשבי יותר משנה, אם יחזור בכלל. הטלת צרכים היתה אתגר קשה - כדי ללכת לשירותים, היו החטופים צריכים לדפוק בדלת ולבקש אישור, והמחבלים יכלו לענות גם אחרי שעה וחצי.
בשבי היה אסור לילדים לבכות או לצחוק
החטופים מעידים שבכי היה דבר אסור בשבי. חטופה סיפרה שבכל פעם שבכתה המחבלים איימו עליה שיורידו אותה למנהרה. גם על הילדים נאסר לבכות או לצחוק, בטח שלא לצעוק, ולכן חלק מהילדים שחזרו מהשבי לחשו במשך תקופה אחרי השחרור, ואחת החטופות סיפרה שילדיה הקטנים למדו "לבכות בשקט". חלק מהילדים נשארו תקופות ארוכות לבדם ותחושת הזמן שלהם התערערה, כך שחלקם חשבו בחזרתם שהיו בשבי "שנה". המחבלים גם הכריחו את אחד מהילדים לצפות בסרטון הזוועות המדובר מהשבת השחורה, ובכל פעם שפרץ בבכי נוכח הזוועות שבסרט, איימו עליו ברובה כדי שישתוק. אחת האימהות החטופות סיפרה שגם היום, שנה אחרי, הילדה הקטנה שלה עדיין מדברת על סכינים ואנשים רשעים, אחרת העידה שהשובים לא אהבו כשהילדים בכו והם צעקו עליהם להפסיק. לדבר היה כמעט אסור בשבי וחטופה העידה שבכל פעם שהעזה לדבר החוטפים צעקו עליה "אוסקוט, אם לא, נהרוג אותך". מנגד, גם שקט לא היה תמיד מקובל על המחבלים, וחטופה אחרת העידה שאסור היה לה לשקוע למחשבות, כי אז השובה היה שואל אותה מיד על מה היא חושבת.
ד"ר סלע בורס מסבירה שככל שתקופת השבי ממושכת יותר, כך גדל הסיכוי להשלכות חמורות יותר של הטרור הפסיכולוגי על חוסנם הנפשי של החטופים לאחר השחרור. "תחושת האופוריה האופיינית לחטופים לאחר השחרור עשויה להתחלף ברמות גבוהות של כעס, קשיים בשיקום תחושות האמון והביטחון ביחס לדמויות המשמעותיות בחייהם, וכמובן ביחס לצבא ולהנהגה. לטרור הפסיכולוגי השלכות קשות גם על היכולת של החטוף לסמוך על הבקרה הפנימית שלו. נוסף לכך, המעבר החד מאפס למאה, ממצב של אובדן חירות תחת טרור פסיכולוגי לחיים החופשיים, עשוי להגביר את הסיכון לפיתוח תחלואה נפשית כגון הפרעת פוסט טראומה, הפרעות חרדה, דיכאון, קשיים תפקודיים, תסמינים גופניים (כגון פיתוח מחלות כרוניות) ועוד.
ביציאה מהשבי המחבל הזהיר לא לחזור לגור בעוטף
גם הרעב הכבד היה כר פורה להתעללות פסיכולוגית, וחטופים סיפרו שהיו פעמים שהגישו להם אוכל ומיד לקחו אותו והם נשארו רעבים. חטופה סיפרה שכשאמרה למחבלים שהיא רעבה, הם ביקשו ממנה לומר את המשפט עוד ועוד במשך שעות, עד שקיבלה את האוכל, ושאחד המחבלים רצה שתסתכל עליו כל הזמן כדי שתזכור את הפנים שלו לעולם. חטופה אחרת סיפרה שהמחבלים היו מכינים לעצמם כל בוקר חביתות והילדים היו מתחרפנים מהריח, ובימים האחרונים ועם שובו של קית' סיגל, סיפרה משפחתו שהמחבלים הכריחו אותו לאכול בשר, למרות שהוא צמחוני.
המחבל ביקש להתחתן עם החטופה הצעירה והביא לה טבעת
ההתעללות הפסיכולוגית באה לידי ביטוי גם בפגיעות מיניות בפגיעות כאלה. חטופה צעירה העידה שבתחילת השבי הופרדה מאמה שנחטפה. השובה שלה ביקש להתחתן איתה, הביא לה טבעת, והיא אוחדה לבסוף עם אמה כי הוא רצה לבקש את ידה. החטופים הפצועים שהיו צריכים לעבור הליכים כירורגיים פולשניים עברו אותם לרוב ללא הרדמה, וחטופה סיפרה שלפני שהורדמה לצורך ניתוח, הרופא אמר לה שהיא לא תחזור הביתה בחיים. ההתעללות הפסיכולוגית המשיכה עד הרגעים האחרונים, וחטופה העידה שבתום השבי, השובה הזהיר אותה שכדאי שתעבור לתל אביב ולא תחזור לעוטף. החטופים גם סיפרו שרגע השחרור עם המון האספסוף שהתאסף מסביב לרכבי הצלב האדום (רגע שלמעשה מבויים ומתוכנן ע"י חמאס) היה עבורם המבעית ביותר, ושהם פחדו שלא יצליחו לשרוד את השחרור.
למרות הפרסומים של חמאס, התצפיתנית דניאלה גלבוע שבה בחיים
גם התצפיתניות ששבו מספרות על טרור פסיכולוגי שהופעל נגדן, והשיא היה כשצפינו בדניאלה גלבוע משתחררת על רגליה, אחרי שחמאס פרסם סרטון שבו רמז שנהרגה. אמרו להן שלא נותר דבר ממדינת ישראל, ושאף אחד לא מתכוון לשחרר אותן. אחת מהן שהתה בחמישים הימים הראשונים לבדה בחדר חשוך, כך שכשיצאה ונפגשה עם חברותיה, לא הייתה בטוחה אם היא בחיים או מתה. עד הרגע האחרון התצפיתניות לא ידעו על שחרורן, ואולצו על ידי מניפולציות שהפעילו השובים להשאיר את אגם ברגר מאחור. מאוחר יותר, אגם תספר שבשבוע שנותרה לבדה, המחבלים אמרו לה שלא תשתחרר לעולם ושחברותיה נטשו אותה. רגע לפני שהועברו לידי הצלב האדום, אולצו ארבע התצפיתניות להצטלם לסרטון תעמולה של חמאס שבו הן מודות בערבית לחמאס על הטיפול הטוב, האוכל, המים והבגדים. הן זכו ל"שקית המתנות" שכללה תעודת שחרור מהשבי, מחזיק מפתחות וצמיד חרוזים בצבעי הדגל הפלסטיני.
"לטרור הפסיכולוגי בשבי עשויות להיות השלכות חמורות על רווחתם הנפשית והפיזית של החטופים בתקופת השבי ואחריה", מסכמת ד"ר סלע בורס, ומסבירה שההתייחסות לכל אחד מהשבים בטיפול בטראומה אינדיבידואלית וכוללת מענה הוליסטי למשתנים רבים בו זמנית. "אירוע חטיפה ושבי הוא בבחינת אירוע טראומתי אקוטי ומאתגר במיוחד, הכולל קריסת תחושות בסיסיות קיומיות מסוג של אמון, ביטחון ושליטה, בין השאר בשל מערכת הטרור הפסיכולוגי המשוכללת". לפיכך, היא אומרת, "מהרגע הראשון לחזרתם ארצה, חשוב לסייע לחטופים בהחזרתם של ניצני אמון, ביטחון ושליטה, באופן שימזער את הסיכוי לתחלואה נפשית עתידית ויגביר את סיכויי ההחלמה והצמיחה מהטראומה". 