ב-9 בנובמבר התחילו רוחות קלות של חורף לנשב בישראל. אלפי רופאים ואנשי מערכת הבריאות התייצבו באותו הערב בהפגנה מול משרדי הצלב האדום בתל אביב, בקריאה שיעשו את עבודתם בעניין החטופים. פתאום הוקרנה על המסך תמונתו של רון שרמן. לא הכרתי אותו קודם ולא שמעתי עליו. עלם צעיר מביט אלינו מבעד לתמונה, ומתחתיה כיתוב באנגלית, שאומר: "רון, 19, זקוק למשאף שלו כדי לחיות".
בשלב הזה אני מתרגש ורוטט. זקוק למשאף כדי לחיות? זה הרי בדיוק מה שאני עושה שנים רבות, נותן משאפים למטופלים כדי שיחיו טוב יותר. אצל רון זה כנראה עוד יותר קריטי. כי רון אולי שוהה כעת במרתפי החמאס, במנהרות העמוקות מתחת לאדמה. ברור שאין שם מספיק אוורור. ברור שאין שם מספיק חמצן. מילא להיחשף לסביבה עוינת שכזו במשך כמה דקות, או אפילו שעות בודדות. אבל אנחנו כבר חודש אחרי החטיפה! אני מכיר את המחקרים והספרות הרפואית, ויודע שאלה לא תנאים מיטביים לחולים במחלות נשימה כרונית ובעיקר אסטמה.
אסטמה היא רגישות יתר של הסמפונות. אצל חולי אסטמה, גירויים שונים שלא היו משפיעים על אדם נורמלי (שינויי מזג אוויר, אבק, עשן, הצטננות או מאמץ גופני) עלולים לגרום להיצרות של דרכי הנשימה, להפרשות מרובות בחלל הסמפונות, לדלקת ולבצקת. התוצאה הסופית היא קשיי נשימה, שיעול וליחה. ברור שרון חשוף כרגע לגירויים לא סימפטיים שכאלה. ברור שהוא חייב משאף. ברור שהצלב האדום חייב לספק לו תרופה חיונית זו.
התמונה של רון עם הכיתוב על המשאף טלטלה אותי מאוד. יצאתי מההפגנה וחשבתי - מה אפשר לעשות? כיצד אני, בכוחותיי הדלים, יכול להועיל? ואז עלה לי רעיון: כרופא ריאות, אנסה לגייס את כל ארגוני הנשימה בעולם כדי שהם יפעילו לחץ על הצלב האדום. לשם כך, אכין ואפיץ פניה כתובה העוסקת בקשיים העומדים בפני חטופים עם מחלות רקע נשימתיות. גייסתי לעזרתי מספר רופאים בולטים בשטח, הסברתי להם את החשיבות, והם מייד הצטרפו. תוך יומיים ניסחנו עצומה, מכתב. השגתי את כל הכתובות של הנשיאים ויושבי הראש של רוב הארגונים הגדולים בעולם, למשל ארגון האסטמה העולמי וארגוני רופאי הריאות בארה"ב, באוסטרליה, באנגליה ובמדינות נוספות.
שאלתי את פרופ' חגי לוין, הרופא של מטה החטופים, איך הוא השיג את התמונה של רון, והוא הפנה אותי למעיין, אמא של רון. מעיין אישרה שנוכל להשתמש בתמונה ובכיתוב שהופיע בהפגנה. ברגע האחרון צירפנו לעצומה גם את חתן פרס נובל, אהרון צחנובר, וגם פנינו לכל העיתונים המקצועיים בנושאי הנשימה הנפוצים בעולם. המכתב יצא בתפוצה אדירה, ואנו המתנו.
לאט לאט, בטפטוף דליל, החלו להגיע מספר תשובות. רובן מתחמקות, מתנצלות כביכול שאין זה "התפקיד שלהם", קהל היעד שלהם "אינו מתאים", זה לא ענין רפואי אלא פוליטי ועוד כהנה וכהנה. הימים נוקפים, שבועות עוברים, מצב החטופים הולך כנראה ומידרדר- ואין ארגון אחד או עיתון אחד שמסכים לפרסם את המכתב. התסכול עצום.
באמצע דצמבר נדהמתי לשמוע שגופתו של רון נמצאה בעזה. הגעתי לשבעה ופגשתי את מעיין, אמא לביאה ודואבת. התחבקנו, חלקנו יחד את העצב והאכזבה. כל לחץ על הצלב האדום כבר לא יעזור. רון כבר לא יקבל משאף שיציל את חייו. מאז אני שומע וקורא כתבות רבות על המאבק הכואב והאמיץ של מעיין, שמנסה להבין מה באמת גרם למותו של רון. האם ניתן היה למנוע זאת? ובתוכי, תחושה שנכשלתי. נכשלנו כולנו. לא הצלחנו למנוע את המוות הטרגי של רון.
כעת, ינואר 2024, הסכים העיתון של ההסתדרות הרפואית בישראל לפרסם את המכתב שנשלח לארגונים ולעיתונים, וגם את התחושות שלי כפי שהעליתי על הכתב באנגלית.
הכותב הוא רופא בכיר ביחידת ריאות ילדים, בי"ח דנה דואק, איכילוב