השתיקה של ארגוני הנשים ברחבי העולם על מקרי האונס והאלימות המינית המזעזעים שהתרחשו ב-7.10 כבר הספיקה לעורר רעש ברשתות החברתיות. נשים וגברים, משפיעני רשת, עיתונאים ועיתונאיות, חלקם זרים, שצפו ב"סרטון הזוועות" מנסים להשאיר בתודעה שהפוגרום שהיה כאן אכן התרחש. שהוא השאיר אחריו שביל של דם. שרוע היא מילה שלא יכולה אפילו להתחיל לתאר אותו.
מנגד, אנו עדים לתופעה חמורה – שתיקה, כמעט גורפת, של ארגוני נשים בינלאומיים מרכזיים, שלרוב, בעיקר מאז נוסדה תנועת Me Too, הם הראשונים להשמיע קולם, בוודאי כשהזוועות לא נעשו במחשכים. האונס, ההתעללות, בכל גיל, היו גלויים לכול העולם מהיום הראשון. מצלמת גו-פרו בלתי מצונזרת באירוע חי, שבו מצהלות האונסים וזעקות הנאנסות והנטבחות נשמעות ונראות. כל זה עומד היום נטול הכרה.
מעבר לשאלה למה, עולה תהייה חשובה לא פחות – מה זה אומר על התנועות האלה, שקמו בזו אחר זו, מחזקות, מצטרפות, משמיעות קולן של נשים בכל פינה. מאפשרות לחוקק חוקים, לאסור מאחורי סוגר ובריח מי שהתנהלו בגופן של נשים וקטינים כבשלהם.
למעלה משבעה שבועות חלפו מאז מתקפת החמאס הנוראית, וגם עתה אין עדיין אומדן מדויק של היקף הזוועות והאלימות המינית שחוו הנשים. נוסף לטבח, להתעללות הנוראית, לחטיפות ולפוגרום הבלתי נתפס, אנו יודעים שמחבלי חמאס אנסו את קורבנותיהם ובחלקן ירו לאחר מעשה. היקף התופעה טרם ידוע, ולא בטוח שיינתן במדויק לאור כמות הנרצחים והנרצחות. קשה לאסוף עדויות במצב הזה. ללא ספק הייתה פגיעה מינית. נפגעו גם נשים, גם גברים, גם ילדים.
הדבר הבולט ביותר שעולה מהעדויות שמצטברות מהשטח הוא שהתקיפות המיניות לא היו בשולי התקיפה, אלא חלק מהמשימה שאליה המחבלים נשלחו, ושהם באמת השתמשו בכלי הזה כטקטיקה, כאמצעי לחימה. החמאס תיעד ובמקביל השמיד ראיות. בטבח הנורא היתה כל קשת הפגיעות: אונס, אונס קבוצתי, השחתה של הגוף, ביזוי. התעללות בבני המשפחה שנאלצו לצפות בעינוי הקרובים להם ביותר.
הכול השתנה בפברואר 2001
השימוש באונס ככלי מלחמה הוא תופעה ידועה, ובעבר אף נתפס ככלי לגיטימי בכיבוש שטח, ולכן בתום מלחמות, הטיפול בתופעה לא זכה להתייחסות ממש, אלא הוחבא בשוליים. השינוי המהותי חל מפברואר 2001. בשנה זו הורשעו שלושה חיילים סרבים באשמת מעשי אונס, שיעבוד מיני ועינוי של נשים מוסלמיות במהלך המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. השלושה הורשעו בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה, והייתה זו הפעם הראשונה שבית הדין העמיד לדין נאשמים על עבירות של אונס ושעבוד מיני בלבד, והגדיר עבירות אלו כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות. אחד הגורמים המשמעותיים שהובילו להישג זה הוא המאבק של ארגוני הנשים להכרה חוקית באונס תוך כדי מלחמה כעבירה על החוק.
כל זה יוצר את הפליאה הענקית שלי כחוקרת בתחום אלימות כנגד נשים בכלל ואלימות מינית בפרט. אני משתוממת כיצד ייתכן שהעדויות על הפשעים האלה הולכות ומתרבות, אך השתיקה והיעדר התגובה של ארגוני הנשים והארגונים הפמיניסטיים בעולם - כמו ארגון הנשים של האו"ם MeToo#, UN Women ואחרים - עומדות בעינן. הם מגנים על האזרחים הפלסטינים בעזה תוך התעלמות מוחלטת ממעשי האלימות המינית שצילמו החמאס בעצמם. ארגון טרור שמוכר בעולם כארגון טרור. כל שכן, ככל שעולה הדרישה להכרה באונס כפשעי מלחמה כך הולכות ומתבררות דווקא עוצמות הנתק. קשה גם להתעלם מכך שמתעוררת תחושה חזקה שיש פה אלמנט אנטי יהודי, שמקבל חיזוק בהפגנות אנטישמיות ברחבי העולם.
תמיכה פומבית ובלתי מעורערת של ארגוני נשים בכל מקרי אלימות נגד נשים ללא הבדל דת וגזע חייבת להיות עקבית והמשכית. אין הבדל בין דם לדם, בייחוד לא כשברור כי הדברים קרו. תשומת לב סלקטיבית מערערת את האמינות והאפקטיביות של ארגונים אלה ומבססת גזענות ואפליה, ולכן ראויה לגינוי.
כדי להבטיח שאף מקרה של אונס או התעללות לא יידחק על סמך שיקולים גיאופוליטיים, הדרישה מהארגונים האלו חד משמעית - תתעוררו! להטמין ראש בחול או לתפוס צד במקרה הזה לא רלוונטי, יעשה נזק לטיפול באלימות במשפחה ובנשים ויפגום בדרך שעברנו עד כה בנושא חשוב זה.
פרופ' מירב בן נתן היא מנהלת בית הספר לסיעוד של המרכז הרפואי הלל יפה וחברת הועדה למניעת אלימות במשפחה במשרד הבריאות