לראשונה בחיי פיטרו אותי.
תמיד הייתי עצמאית. כבר בגיל 15 ידעתי שאם אני רוצה משהו אני מסוגלת ויכולה להשיג אותו בעצמי. כבר אז דאגתי לעצמי לעבודה - בייביסיטר, ניקיון חדרי מדרגות, מדריכה בקייטנות והרשימה עוד ארוכה. נהניתי מתחושת הסיפוק של להרוויח כסף לבד, לדאוג לעצמי לבגדים, בילויים, טיול עם חברים וכל דבר אחר שחשקתי בו. תמיד הייתי עובדת חרוצה, כזו שמגדילה ראש ולוקחת על עצמה עוד מטלות ומשימות מעבר להגדרת התפקיד. נהניתי כשהגדילו לי את תחומי האחריות ושמחתי על העומס כי הייתי עסוקה ותמיד היה מה לעשות ומה להספיק. זרמתי עם החיים והחיים זרמו איתי. אף פעם לא עצרתי לחשוב "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה", החיים הציעו לי הזדמנויות ואני בחרתי ללכת עם זו שמשכה אותי ביותר.
תמיד היה לי ביטחון עצמי גבוה. ידעתי מי אני ומה אני רוצה ולא פחדתי ללכת ולהשיג אותו, לא הסכמתי לקבל לא כתשובה. אם החלטתי שיש משהו שאני רוצה - כל האמצעים כשרים. לרוב זה עבד לטובתי והרעב שבי קסם לצד השני.
ואז חליתי בפיברומיאלגיה והחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. שינוי כל כך קיצוני שלא הצלחתי לזהות את עצמי. זו כבר לא הייתי אני ולא אהבתי את מי שהפכתי להיות.
כבר לא הייתי עצמאית. לראשונה בחיי פיטרו אותי ממקום העבודה. הפיברומיאלגיה הקשתה עליי בעבודה ולא אפשרה לי לעמוד בדרישות המשרה. הישיבה על הכיסא הייתה עינוי מתמשך, שיחות הטלפון וההקלדה על המחשב הפכו מעיקות כשהידיים בערו מכאב, ופשוט לא הצלחתי לעמוד בציפיות. מעולם זה לא קרה לי וחוסר השליטה במצב שאב אותי לתסכול קשה. מצאתי את עצמי תלויה בבן זוגי ובחודשי האבטלה שעמדו לזכותי.
כבר לא הייתי חרוצה. לראשונה כבר לא הייתי עדי התקתקנית, הכל יכולה, הג'דה. הפיברומיאלגיה הקשתה עליי בניקיונות הבית, בבישולים, בטיפול בילדים. היו ימים שהכאבים היו כל כך חזקים שפשוט שכבתי על הספה בלי יכולת לזוז. מצאתי את עצמי תלויה במשפחה וחברים שהגיעו לעזור ולחלוק במטלות בזמן שבן זוגי דואג לפרנסת המשפחה.
החיים כבר לא זרמו איתי. הרגשתי שהחיים תקעו אותי. שהגוף בגד בי ומסרב לשתף פעולה עם הדרישות שלי ממנו. התאכזבתי מעצמי ומהגוף שלי. כעסתי וסירבתי לקבל את הגזירה שמיררה לי את החיים והפכה אותי לאדם אחר. הרגשתי שיצאתי למלחמה, אני כנגד הגוף, ולראשונה לא אני הייתי בצד המנצח. ככל שהכעס, התסכול והאכזבה גברו - גבר הכאב והקושי בהתמודדות עם המחלה.
כבר לא הייתי בטוחה בעצמי. הפכתי להיות חצי עדי, לא זיהיתי את עצמי ולא הצלחתי לקבל את זה. נשאבתי לרחמים עצמיים שרק החמירו את המצב ולא הצלחתי לראות את האור בקצה המנהרה החשוכה שצעדתי בה.
קשה להסתיר את הפיברומיאלגיה. החולים בה קוראים לה שקופה אבל אף פעם לא הרגשתי ככה, להפך. השינוי בחיי היה כל כך קיצוני מרגע האבחנה שרק עיוור לא היה רואה את זה. הכאב הבלתי נגמר והמוגבלות החדשה היו כל כך ניכרים לעין, לא משנה כמה ניסיתי להסתיר.
עוד ב-mako בריאות:
>> האם צריך לזרוק שום שהתחיל לנבוט?
>> ישנים פחות מ-7 שעות? זהירות, זה מסרטן
>> קופסאות השימורים שאתם חייבים להעיף
לאט לאט התחילו להגיע השאלות - מה קרה? מה יש לך? פיברו מה? ואלו שממש התעניינו גם ניסו להבין איך זה מרגיש. מצאתי לעצמי דימויים פשוטים כדי לנסות ולהמחיש לצד השני מה הגוף מרגיש. הדקירות החדות שפילחו לי את הגוף זכו להסבר שהכאב גורם לי להרגיש כאילו מישהו משפד אותי עם שיפוד ארוך ובלתי נגמר. הכאבים החדים בשכמות קיבלו תיאור שכל מטייל יכול להזדהות איתו - הרגע הזה של הורדת המוצ'ילה אחרי הליכה ארוכה כשהשכמות והכתפיים שלך בוערים מכאב חד שהולך ונעלם לאט לאט. רק שאצלי הוא לא נעלם - הוא פשוט היה שם כל הזמן. כל כאב קיבל תיאור. זה עזר להעביר את התחושה אבל לא עזר בהתמודדות.
הכי קשה היה להסתיר מהילדים. למה הפסקתי לרוץ איתם בפארק? למה אני עולה כל כך לאט במדרגות? למה אני ישנה כל כך הרבה? למה הפסקתי ללכת לעבודה? די מהר הבנתי שההסתרה מקשה עליי. היא מכבידה עליי וגורמת לי להתעסק במה חושבים עליי או איך אני נראית כלפי חוץ.
החודשים עברו ולאט לאט הבנתי שהרחמים העצמיים, הכעס והתסכול לא מקדמים אותי לשום מקום, אם כבר הם רק מחמירים ומקצינים את רמת הכאב. הבנתי שרק עם קבלה אמיתית של הגוף כמו שהוא, רק עם הכלה אמיתית וכנה והתגמשות באורח החיים החדש שנגזר עליי - אצליח לאזן ולמתן את הכאבים.
החלטתי להפסיק להתנצל.
בחרתי לראות בפיברו כחוזקה ולא כחולשה.
בחרתי לצעוק את זה לעולם ולשמוח בחלקי.
התאהבתי בעצמי מחדש.
הודיתי לגוף שלי על כל מה שהוא עבר בשנים האחרונות. קיבלתי אותו כמו שהוא על כל מגבלותיו החדשים וביקשתי את סליחתו. הבטחתי לטפל בו טוב יותר, להקשיב לו, להעניק לו, לקבל את הקושי ולתת לו לנוח כשצריך. ברגע שהפנמתי את השינוי והתחלתי ליישם הלכה למעשה, הגוף העניק לי בחזרה - הכאבים פחתו, האנרגיות חזרו. זה שנתיים שהכאבים אינם מנת חלקי וחזרתי לעדי שלפני הפיברו ברמה הפיזית אבל 180 מעלות אחרת ברמת המודעות והחיבור לגוף.
המסר שלי - בחרו לראות את הטוב בחיים, בכל מצב.
לא בכל אנו שולטים וטוב שכך, לגוף יש את הדרך שלו לנתב אותנו לצרכיו. כל מה שצריך לעשות זה לחבק ולהכיל אותו ולראות מה אפשר לעשות כדי שיהיה לו טוב.
החלטתי להעביר את המסר הלאה בכל דרך אפשרית ואני משתפת על ההתמודדות שלי בדף פייסבוק שנקרא "עדי בן אברהם – החיים עם פיברומיאלגיה", ובנוסף, פתחתי קבוצת פייסבוק להתמודדות נכונה לצד המחלה או הכאב הכרוני בחייהם של אנשים ואני זמינה לכל מי שזקוק לאוזן קשבת והכוונה.