יהודי אשכנז "זכו" בכמה עשרות מחלות תורשתיות ובעוד כמה עשרות מצבים רפואיים שנפוצים אצלם יותר מאשר באוכלוסייה הכללית: שיעור הנשאות של אשכנזים למחלת הסיסטיק פיברוזיס הוא 1 מכל 25 אנשים, בעוד שרק 1 מכל 47 יהודים ממוצא מצרי או תימני הוא נשא של המחלה, ואת הטיי זקס נושא 1 מכל 25 אשכנזים, לעומת 1 מכל 70 בני אדם ממוצא מרוקאי. חלק מהמחלות הגנטיות גורמות לפגיעה נוירולוגית קשה, אחרות מביאות לפגיעות הורמונליות והתפתחותיות או לסיכון גבוה יותר למחלות סרטניות, כדוגמת סרטן השד והשחלות. חוקרים משערים, שאשכנזים נשאים של הרבה מחלות גנטיות משום שמחלות אלה סיפקו להם יתרון אבולוציוני לאורך הדורות. כך למשל בימי הביניים, כשמחלת הכולרה הכתה והרגה המונים, נשאות למחלת סיסטיק פיברוזיס דווקא נתנה יתרון הישרדותי, ועל כן הנשאים שרדו את המגפה, ושיעור התמותה בלא נשאים – היה גבוה יותר.
מחלה נוספת ששכיחה בקרב אשכנזים היא מחלת גושה, מחלת אגירה שנגרמת בגלל הפרעה בתפקוד של אנזים מסוים. בממברנה של התא יש חומר שנקרא "גלוקו-צרברוזיד" ("גלוקו" שזה הגלוקוז-הסוכר, ו"צרברוזיד" שזה החלק השומני שהגוף יכול להיפטר ממנו כפסולת או להשתמש בו לייצור אנרגיה בתור שומן). כאשר האנזים שמפרק את הגלוקו-צרברוזיד לא עובד כמו שצריך, כפי שקורה במחלת גושה, הגלוקו-צרברוזיד מצטבר בגוף. ניתן לדמות זאת למעין אתר פסולת, מטמנה, שהולכת ומצטברת. האזורים בהם הפסולת הזו מצטברת הם לרוב בכבד, בטחול ובמח העצם.
המחלה נקראת על שם פיליפ ארנסט גושה, שהיה סטודנט לרפואה צרפתי, שבשנת 1882 כתב את התזה לעבודת הדוקטורט שלו ברפואה. התזה עסקה באישה שהייתה לה הגדלה מסיבית של הטחול. פיליפ חשב שהיא סובלת מגידול, והוא קרא לזה "אפיטליומה של הטחול". אחרי שהחולה נפטרה, הוא לקח את הכבד שלה, הסתכל על התאים בפתולוגיה והציג באמצעות איורים את תאי הטחול של החולה, שהיו מלאים בגלוקו-צרברוזיד. שנים לאחר מכן, הבינו שזו הייתה החולה הראשונה בעולם עם מחלת גושה, ולכן המחלה נקראת על שמו.
לכל הכתבות של שבוע המחלות הנדירות>
למעשה, ההצטברות של "גלוקו-צרברוזיד" באיברים המעורבים מתבטאת באופנים שונים: הנזק בכבד הוא בדרך כלל לא משמעותי ומתבטא לרוב בכבד גדול. לעומת זאת, ההגדלה של הטחול יכולה לגרום באופן משני להרס של תאי דם, כי אחד התפקידים של הטחול הוא להוציא מהמחזור את כל תאי הדם שצריכים לעבור פירוק. כשהטחול מוגדל, הוא פשוט עושה עבודה "טובה מידי" וגורם להרס של תאי דם תקינים. לכן עלולה להופיע אנמיה, ירידה בהמוגלובין וירידה בטסיות שיכולה להתבטא בהרגשת חולשה, במכות כחולות בגוף או בדימומים מהחניכיים ומהאף.
הסוגים השונים של מחלת גושה
מחלת גושה כוללת בתוכה שלושה סוגים. הסוג הראשון והשכיח ביותר הוא במקרים בהם יש הגדלה של הכבד והטחול, ירידה בספירות הדם, אנמיה, ירידה בהמוגלובין וירידה בטסיות. השכיחות של סוג זה היא בין 1 ל-50 אלף בני אדם, בעוד שהשכיחות באשכנזים היא בין 1 ל-850, לאור שכיחות נשאות של 1 ל-15 אשכנזים. אומנם זה הסוג הקל ביותר, אבל גם לו יש דרגות שונות. ישנם חולים שסובלים ממחלה קלה שמתבטאת רק באנמיה, ירידה בטסיות ומכות כחולות, ומנגד ישנם חולים שסובלים ממחלה קשה יותר, אשר לה נזקים בלתי הפיכים בעצמות. חשוב לזכור שככל שהעצמות הולכות וצוברות יותר ויותר גלוקו-צרברוזיד במקום סידן - הן הופכות לחלשות ועלולות להישבר, ולכן יש צורך לאבחן את החולים בגיל צעיר כדי למנוע סיבוכים בלתי הפיכים.
הסוג השני והסוג השלישי של המחלה נחשבים לסוגים קשים יותר ואף נדירים יותר. שכיחותם של סוגים אלו מוערכת בכ-1 ל-50-100 אלף בני אדם. מחלת גושה מסוג 2 מתבטאת אצל ילדים לאחר הלידה והיא מערבת את מערכת העצבים המרכזית. המחלה גורמת לאיבוד היכולת לראות, לשמוע ולבלוע. הילדים שחולים בה מסוגלים לחיות עד גילאי שנתיים-שלוש בלבד. גושה מסוג 3 נחשבת למצב ביניים בין סוג 1 ל-2 מבחינת החומרה. לאותם חולים יש אגירה של גלוקו-צרברוזיד בכבד, בטחול ולעיתים גם בעצמות. בסוג 3 ישנה גם מעורבות נוירולוגית, אך היא הרבה יותר קלה מאשר בסוג 2. המחלה גורמת לפגיעה קוגניטיבית התפתחותית שיכולה להתבטא בפרכוסים, אפילפסיה, פגיעה בתנועות העיניים וכדומה. תוחלת החיים של חולים עם גושה מסוג 3 עומדת על 40-60 שנה.
דרכי הטיפול במחלת גושה
לפני 20 שנה, בשנת 1991, נמצאה תרופה ראשונית לטיפול במחלת גושה. התרופה מכילה את האנזים החסר, המחליף את פעולת האנזים הפגום בחולים. התרופה לא מיועדת רק לטיפול בסימפטומים של החולים, אלא גם עבור ריפוי תסמיני החולים. הילד הראשון שטופל אי פעם למחלת גושה נקרא ברייאן ברמן. אמא שלו הייתה אחות במקצועה והיא עמלה מאוד קשה כדי לחפש תרופה בשבילו ברחבי העולם. על מנת לפתח את התרופה, מדענים מצאו דרך להפיק את האנזים החסר אצל החולים במחלה, באמצעות מיצוי שלייה. אותם מדענים הסתובבו בין בתי החולים ואספו את השליות של היולדות ומיצו מתוכם את האנזים. זה היה תהליך מאוד סיזיפי ומורכב מפני שהיו צריכים לאסוף אלפי שליות כדי למצות טיפול עבור החולה הבודד. יחד עם זאת, הייתה התרגשות מאוד גדולה מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שהצליחו לקחת אנזים, למצות אותו ולתת אותו לחולה דרך הווריד וכך לרפא את מחלתו.
כיום, הטכנולוגיה מאפשרת לייצר את האנזים בצורה מלאכותית וסינתטית. למעשה, לוקחים תאים, מכניסים לתוכם את הידע הגנטי כיצד לייצר דווקא את החלבון הזה ומגדלים אותם בתרבית. ברגע שיש כמות מספקת של תאים, נוטלים את כל הנוזל שנאגר ומכיל בתוכו את אותם תאים עם החלבון ברמה מאוד גבוהה, וממצים מתוכו את החלבון. לאחר מכן מנקים, מייבשים, ומבקבקים את החומר, ואז משווקים את האנזים ברחבי העולם. את אותה אבקה שבבקבוקים ניתן להמיס בנוזל לעירוי והחולים עושים את זה בבית פעם בשבועיים וכך הם מקבלים את האנזים החליפי דרך הווריד וממשיכים בשגרת חייהם. בשנים האחרונות הופיעו טיפולים חדשניים בצורה של כדורים, שמונעים את הבעיה מלכתחילה. כלומר במקום שיצטבר לנו חומר ואז ניתן לגוף את האנזים שנועד לפרק אותו - נגרום מלכתחילה לייצור מופחת של גלוקו-צרברוזיד.
על אף הפיתוחים השונים בדרכי הטיפול במחלה שהתרחשו בשנים האחרונות, גושה עדיין נחשבת למחלה לא מוכרת והמודעות אליה נמוכה. למעשה, קיימים מס' רב של חולים בה שאינם מאובחנים. ניתן להעריך שבישראל יש כ-2 מיליון אשכנזים ולכן היו צריכים להיות כ-2,500 חולים, אולם יש רק כ-1,000 אנשים שמוכרים כחולים. אני כל הזמן פוגשת בקליניקה חולים ששנים רבות סבלו מבעיות רפואיות, אולם לא הצליחו לאבחן במהלך השנים שיש להם גושה. פגשתי למשל אדם בן 84, ששנים הסתובב בין המטולוגיים, עם טחול מוגדל, אנמיה וירידה בטסיות, ואף אחד לא חשב שיש לו את מחלת גושה. רק לאחר שנים של בדיקות, הוא הגיע במקרה להמטולוגית שהצליחה לאבחן אותו כחולה במחלה. כיום, במאה ה-21, יש כל כך הרבה אופציות טיפוליות ולכן חשוב לנו מאוד לאתר את החולים, לאבחן אותם בשלב מוקדם, להציע להם טיפולים אפקטיביים, לפני שיתרחשו נזקים בלתי הפיכים, ובכך לאפשר להם לנהל חיים תקינים לחלוטין.
*המידע בכתבה באדיבות חגית בריס פלדמן, מנהלת המכון הגנטי במרכז הרפואי איכילוב תל אביב
מוגש כשירות לציבור בחסות חברת סאנופי, ללא מעורבות בתכנים