רובנו שומעים קול בתוך הראש שלנו, המכונה בדרך כלל "קול פנימי" או "דיבור פנימי", שבאמצעותו אנחנו מהרהרים על החוויה הפנימית שלנו. הדיבור הפנימי מאפשר לנו לעסוק בתהליכי חשיבה ברמה גבוהה, כולל שליטה עצמית, תשומת לב וויסות עצמי. למשל, אם הבוס בעבודה מעצבן אותנו ייתכן שננסה לווסת את תגובתנו על ידי שיח פנימי ונסביר לעצמנו בעיני רוחנו את המצב שאליו נקלענו, כדי לא להתעמת ישירות עם אדם שנמצא בעמדת כוח לעומתנו.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
אפשר להגדיר את התופעה כהתממשות החוויה הסובייקטיבית של שפה, בלי ביטוי גלוי שלה; ואומנם מחקרים מצביעים על בסיס מוחי משותף בין דיבור חיצוני לדיבור פנימי. מאחר שאנחנו נוטים להניח שהחוויות שלנו דומות לאלה שחווים שאר האנשים, מדענים סברו עד כה שדיבור פנימי הוא תופעה אוניברסלית. אולם ממצאים חדשים מעידים שחווית הדיבור הפנימי נעה אצל מבוגרים על ספקטרום רחב: בין דיבור בלתי פוסק לתופעה בלתי קיימת.
דיאלוג עם עצמי
המדען הראשון בתקופה המודרנית שחקר לעומק את הדיבור הפנימי היה כנראה הפסיכולוג ההתפתחותי לב ויגוצקי (Vygotski). לפי התיאוריה שהציע, תהליך למידת השפה אצל פעוטות משתלב באופן הדוק עם האינטראקציות החברתיות שלו עם הסובבים אותו. חלק משמעותי מהשיח שחווים ילדים צעירים מורכב מהוראות והערות שהם מקבלים מהוריהם וממבוגרים אחרים, כחלק מתהליך הלמידה של כללים חברתיים. עם הזמן הילד מפנים לא רק את הכללים, אלא גם את השימוש בשפה לוויסות ההתנהגות שלו. בגיל הגן וראשית בית הספר היסודי, דיבור מכוון עצמי כזה ייעשה בדרך כלל בגלוי ובקול רם – שלב התפתחותי המכונה דיבור פרטי. בהדרגה, הדיאלוגים הגלויים הללו עם העצמי עוברים הפנמה ונטמעים במחשבות המילוליות של הילד. כך מתעצב לדעתו של ויגוצקי הדיבור הפנימי.
עם השנים הועלו השערות רבות לגבי תפקידיו של הדיבור הפנימי בתחומים כמו ויסות רגשי, ובתהליכי חשיבה כמו זיכרון, שליטה על התנהגות, תכנון ופתרון בעיות. היות שמדובר בתהליך פסיכולוגי שאין לו ביטוי חיצוני בהתנהגות שאנו יכולים לצפות בה, לא פשוט לחקור אותו. עם השנים התפתחו מגוון שיטות ישירות ועקיפות שמאפשרות לחקור דיבור פנימי. רובן מבוססות על מילוי שאלונים לדיווח על חוויית הדיבור הפנימי, או על ביצוע משימות שבהן מפריעים לדיבור הפנימי להתקיים.
מחקרים רבים על דיבור פנימי מתמקדים בהשפעתו על מיומנויות שקשורות לניהול ההתנהגות שלנו ולתכנונה, שנקראות גם "תפקודים ניהוליים". אחת המרכזיות שבהן היא זיכרון העבודה, שכונה בעבר "זיכרון לטווח קצר". זוהי מערכת זיכרון זמינה ומהירה שמאפשרת לנו להחזיק בה למשך זמן קצר כמות מוגבלת של מידע מוכן לשימוש מיידי, החיוני ללמידה, לפתרון בעיות ולתהליכים נוספים. השימוש שאנו עושים בדיבור הפנימי בזיכרון העבודה הוא כנראה אחד היישומים הכי מוכרים שלו: שינון מילולי של פרט מידע וחזרה עליו שוב ושוב במחשבותינו מרעננת את הזיכרון בהתמדה, ועוזרת לנו לזכור טוב יותר דברים בטווח הקצר. זה מה שאנחנו עושים למשל כשאנחנו צריכים לשנן רשימה או רצף מספרים.
דיבור פנימי משמש אותנו לפעמים גם לקליטת מידע ועיבודו, למשל בזמן שאנחנו קוראים. הוא ממלא תפקיד חשוב גם בהערכה עצמית, במוטיבציה ובביצוע של משימות. כמו כן הוא יכול לסייע בלמידה והפנמה של שפה שנייה.
כשהקול הפנימי שותק
מחקר שפורסם לאחרונה בחן באופן שיטתי את ההשלכות ההתנהגותיות של חוסר בדיבור פנימי. לשם כך מצאו החוקרים משתתפים עם רמה גבוהה של דיבור פנימי, הטילו עליהם משימות והשוו את ביצועיהם לאלה של משתתפים עם רמה נמוכה של דיבור פנימי. לבדיקת רמת הדיבור הפנימי של המשתתפים הניחו להם לענות על שאלון שבו התבקשו לדרג את מידת נכונותם של משפטים כמו "אני חושב/ת על בעיות בראש שלי בצורה של שיחה עם עצמי". המשימות שנבחרו היו כאלה שהחוקרים שיערו שדיבור פנימי יכול להשפיע על הביצועים בהן.
ואכן, במשימת זיכרון מילולי גילו החוקרים שמשתתפים שמרבים להשתמש בדיבור פנימי זכרו יותר מילים. החוקרים בדקו גם אם רמת הביצוע של המשימה משתנה אם המשתתפים מדברים במהלכה בקול רם, במקום בדיבור פנימי. הפעם הביצועים של משתתפים שממעטים בדיבור פנימי השתוו לאלה של המשתתפים שמשתמשים בו הרבה. מזה אפשר כנראה להסיק שהעיקר כאן הוא עצם השימוש בשינון מילולי של הפרטים, ולא משנה אם הדיבור סמוי או גלוי.
גם במשימה שדרשה שיפוט לגבי חריזה של מילים מצאו החוקרים שקבוצת המשתתפים עם רמת הדיבור הפנימי הגבוהה הגיעו להישגים טובים יותר מאלה של המשתתפים שמיעטו בדיבור פנימי. ושוב, כשהמשתתפים דיברו לעצמם בקול רם במהלך ביצוע המשימה, הישגי שתי הקבוצות השתוו. במטלות של מעבר בין משימות שונות ושל תפיסה חזותית, לא הייתה לדיבור פנימי השפעה על הביצועים. החוקרים שיערו שהמשימות הללו דרשו פחות אסטרטגיות מבוססות שפה, או לפחות שהמשתתפים השתמשו באסטרטגיות חלופיות לפתרונן.
ממצאי המחקר מעידים שדיבור פנימי עשוי להשפיע על ההתנהגות ועל התפקוד שלנו בעולם. החוקרים הציעו לקרוא להיעדר דיבור פנימי אנאנדופזיה (Anendophasia), צירוף של המילים "חסר", "דיבור" ו"פנימי" ביוונית. במחקר עצמו הם כללו לא רק אנשים עם אנאנדופזיה מלאה, אלא בעיקר כאלה שקיבלו רק ציונים נמוכים במדד הדיבור הפנימי, כך שרוב המשתתפים השתמשו מדי פעם בדיבור פנימי ולא נמנעו ממנו לגמרי. בנוסף, מאחר שהערכת רמת הדיבור הפנימי נקבעה על סמך דיווחיהם של המשתתפים עצמם, הדירוג עשוי להיות מושפע מהתפיסה העצמית והחוויה האישית של הנבדקים. החוקרים מדגישים שאנשים יכולים לטעות במה שהם חושבים שהם חווים, לכן חשוב לפתח דרכים אובייקטיביות למדידת רמת הדיבור הפנימי, למשל על ידי זיהוי אותות עצביים הקשורים אליו.