שנה מאתגרת עברה עלי. "אל תתלונני" מצאתי את עצמי לוחשת לייאוש שהתגנב. "אסור לך להתלונן – את עובדת, בריאה, יש לך משפחה חמה וחברים שאוהבים אותך. אל לך להתלונן". חזרתי ושיננתי שוב ושוב.
וברוב הפעמים זה עבד. אבל היו גם פעמים שלא – שהרשיתי לעצמי לבכות על מה שאין, שהרשיתי לעצמי להישבר על מה שנסדק. שאפשרתי לעצמי להרגיש חלשה ולא ממקום חזק. ולכי תספרי על זה למישהו. לכי תסבירי מועקה.
הפרסום הזה, שהגיע בשנתיים האחרונות, הביא איתו המון המון דברים מדהימים. וזכות ענקית שלא חלמתי עליה. אבל הוא גם הביא איתו לא מעט מגננות. תהיות אם אנשים עומדים לצידי בגלל קרוטית או בזכות רחלי.
אז איך צולחים את כל זה? מוצאים איזון. נשענים על עוגן שהיה פה הרבה לפני. אלה שמכירים אותי כשעוד קראו לי רחל, אלה שרואים אותי כל שבת עם פיג'מה, אלה שהאהבה שלהם טהורה ונטולת אינטרסים.
מתכונים של רחלי קרוט>
להוציא את שיוש ששולחת לי כל בוקר הודעות שהיא אוהבת אותי, ואחר כך מבקשת בקול הכי מתוק ביקום אם היא יכולה לבוא אלי. להכין קאפקייקס, להדביק קעקועים של חד קרן או סתם לאכול מלא שוקולד ולהצמיד את הפה המרוח בקרם לחלון במרפסת. הכי אינטרסנטית, יודעת שדודה נמסה בשנייה ולא אכפת לה שכל הפירורים נופלים על הרצפה ושהלק האדום נשפך על השטיח.
אתה במקרה מכיר את קרוטית - שואלים את אחים שלי ואת הגיסות המדהימות. והאמת? זה לא הם שצריכים להיות גאים, זאת אני שצריכה להודות ליקום שהם המשפחה שלי. העוגן. האיזון בתוך המסע הזה.
