על רקע הסכסוך המתעצם בין יהודים וערבים, יש מי שמוכחים שאפשר גם אחרת – מיזם מעורר השראה המשלב דו קיום יהודי-ערבי, תרומה לקהילה, שמירה על איכות הסביבה ושילוב אנשים עם צרכים מיוחדים במעגל העבודה.
"מדי שנה מצטברים בישראל כ-130 אלף טון של פסולת אלקטרונית, המזהמים את האדמה, המים שאנו שותים והאוויר שאנו נושמים", אומר אמנון שחרור, מנכ"ל תאגיד מ.א.י למחזור פסולת אלקטרונית העומד מאחורי המיזם. "תרבות הצריכה של מוצרי חשמל הגיעה לממדים מפלצתיים, והפכה את הפסולת האלקטרונית לאויב הסביבתי העיקרי, המהווה 70% מתכולתה הרעילה".
מנועים חשמליים אחראיים לכ-50 אחוז מצריכת החשמל בישראל, ומכאן הצורך החיוני במחזורם. החלפה ומיחזור של מנועים ישנים ולא יעילים מונעת נזקים סביבתיים אדירים. בישראל קיימת בעיה של הברחת מנועים לרשות הפלסטינאית, שם מתבצעת שריפה והטמנה ללא פיקוח, תוך זיהום חמור של הקרקע, האוויר ומי התהום. המנועים מכילים מתכות כבדות וחומרים מסוכנים שיש לטפל בהם בצורה נאותה. פירוק מנועים חשמליים דורש ידיים עובדות רבות ומיומנות, אך ברשות הפלסטינאית עבודה זו מבוצעת תוך ניצול בני נוער וילדים, ותוך שימוש בכח אדם בלתי מיומן, ציוד ידני ולא תקני ומתקנים מאולתרים.
גם המשרד להגנת הסביבה הבין את הנזקים הנגרמים מפסולת אלקטרונית שאינה ממוחזרת, וממנועים המוברחים לרשות הפלסטינית, והחליט להרים את הכפפה ולהקים בסיוע תאגיד מ.אי את מפעל מחזור המנועים הראשון בישראל, המעסיק עובדים ערבים, יהודים ודרוזים עם צרכים מיוחדים. מחזור המנועים במפעל החדש, מבוסס על טכנולוגיה אירופאית וקוריאנית מתקדמת, תוך שימוש במכונות החיתוך והמחזור החדשניות והמתקדמות בעולם, המאפשרות התמודדות עם הפסולת האלקטרונית, שהפכה למזהמת הגדולה ביותר בישראל. המפעל, שמועסקים בו כ-50 עובדים עם מוגבלויות, מאפשר בשלב הראשון מחזור של כ-600 טון מנועים, וכ-10 מנועים בכל שעת עבודה.
להתפרנס בכבוד
משבר הקורונה הותיר אלפי אנשים עם צרכים מיוחדים ללא מסגרות תעסוקה, ודחק אותם אף יותר לשולי החברה. גם כעת לקראת סיום מענקי החל"ת, רבים מהם יגלו שאין להם לאן לחזור. על פי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, 20% יותר אנשים עם מוגבלות לא מועסקים (69% לעומת 49%), ויותר מפי שניים מהאנשים עם מוגבלות הוצאו לחל"ת ביחס לאנשים ללא מוגבלות (17% לעומת 8%). מפעל המחזור של פסולת אלקטרונית ומנועים חשמליים הממוקם בא.ת ג'וליס, מהווה עבורם אור בקצה המנהרה.
"בתקופה זו של חוסר וודאות, המפעל מאפשר להם להתפרנס בכבוד, לחזק בקרבם את תחושת המסוגלות ולהפכם מנתרמים לתורמים", מוסיף אמנון שחרור. "וכמובן על הדרך גם מונע נזקים סביבתיים משמעותיים הנגרמים מפסולת אלקטרונית וממנועים חשמליים".
עבור עובדים עם צרכים מיוחדים מדובר על הרבה יותר ממפעל, כפי שמספר א' אחד העובדים הותיקים: "כולנו הפכנו למשפחה אחת גדולה. אנחנו אוכלים צהריים יחד, חוגגים ימי הולדת ויוצאים לטיולים משותפים". מעבר לגיבוש החברתי, הם מספקים לעובדים עם צרכים מיוחדים כישורים טכנולוגיים ומקצועיים, שאיש לא חלם שיצליחו להשיג. כפי שמעיד ד': "בפעם הראשונה אני מרגיש שמישהו באמת צריך אותי, מאמין בי ונותן לי הזדמנות לתרום ולהוכיח את עצמי". את ההתקדמות שעשו ד' וחבריו צריך לראות בעיניים כדי להבין שהגבול הוא השמיים.