"אנחנו תמיד נייצר זבל, ככה זה"

מה אתם רואים כשאתם פותחים את מכסה הפח מתחת לכיור? יש שם בעיקר אריזות קרטון של מוצרי מזון? קליפות ביצים וירקות? אולי בקבוקי פלסטיק ריקים של שמפו ומרכך? ומה כל זה יכול להגיד עליכם באופן ספציפי, על הישראלים ועל האנושות כולה? צוות של ארבעה חוקרים ישראלים מתחומים שונים עזבו את שולחנות הכתיבה הנוחים, שמו כפפות ויצאו אל המזבלה כדי לגלות.

לפני שהאנתרופולוגית, פרופ' תמר אלאור מספרת לי על המחקר עצמו חשוב לה שאבין, מה זה בכלל זבל? "זבל היה קיים משחר האנושות, אפילו אצל חברות ציידים לקטים. ארכאולוגים עובדים במזבלות מכל התקופות כי תמיד היה משהו שבני האדם החליטו שהם לא צריכים. אין באמת דבר שנקרא zero waist. אנחנו תמיד נייצר זבל, ככה זה", היא מסבירה.

לפי פרופ' אלאור ההחלטה להפוך משהו לזבל היא החלטה שלנו - הממיינים. כך לדוגמה, אנחנו יכולים לאכול עוגה טעימה ולהנות ממנה מאוד, ופתאום להפיל חתיכה קטנה ממנה על החולצה. רגע לפני כן זה היה פירור של עוגה מפנקת, ועכשיו פתאום - בבת אחת - זה הפך לזבל. למה? מכל מני סיבות. זבל יכול להפוך לזבל בגלל המיקום שלו, בגלל הגיל שלו ובעיקר בגלל ההחלטה – מהו בשבילנו. גם מהנקודה הזו החולצה עצמה יכולה לעבור כביסה לפני שהיא תהפוך לאשפה, היא תכנס לארון ואולי אחר כך לשקית, לחנות יד שניה ורק לבסוף תגיע למזבלה, אחרי שעברה תחנות רבות בחייה. "המזבלה היא כביכול התחנה האחרונה", מסבירה אלאור, "אבל אז באים חבורת משוגעים כמונו ומחליטים לחקור דברים מתוכה, אז כנראה שאפילו היא לא באמת חייבת להיות התחנה האחרונה של החפצים…"

גם כאשר החפצים כן נשארים במזבלה - חשוב להבין שהם ממשיכים "לחיות" שם. אשפה מוטמנת לא נעלמת. בעין רגילה אולי נראה רק אדמה, אבל בפועל החפצים מתחילים להתפרק והופכים למעין "שומשום" של דברים שנשחקים ומשתלבים זה בזה ועם הקרקע. זה קצת מזכיר את תופעת המיקרופלסטיק שמתרחשת עם זבל שנזרק לים. החפץ שזרקנו מתפרק, נדבק לחפצים אחרים, מתחמם, מתקרר, נאכל ומשתלב בקרקע. במחקר האנתרופולוגי נהוג לקרוא לזה – 'קרקע אנתרופוגנית', או במילים אחרות - תערובת של טבע ותרבות. קרקע שיש בה גם אדמה, שורשים, חרקים, וגם זכוכית ועץ וקליפות ביצים.

סודות הזבל התל אביבי

צוות החוקרים שכלל בנוסף לפרופסור אלאור גם את ד״ר אסף נתיב, ד״ר ירון בלסלב, ארבל לוי, וד״ר גלעד שטיינברג, בחרו לצלול לעומק המזבלה הראשונה של ת"א. אל התקופה שהייתה "גן העדן שלפני גיהנום הפלסטיק" - כפי שמתארת אלאור. לפני תקופת השפע, לפני שהחד פעמיות כבשה את העולם. מדובר במזבלה העירונית הראשונה שהוקמה בערך ב-1926, בתקופה שלא היו לישראלים הרבה חפצים, ומה שכן היה - ידעו להעריך והשתדלו לתקן ולשמור במקום לקנות חדש. הקרקע שנמצאה במזבלה הישנה של תל אביב מהווה מעין "preview" די מפחיד לקרקע שבוודאי נוכל למצוא בעוד אי אילו שנים במזבלות חדשות יותר - ותהיה מלאה בפלסטיק ובפסולת אלקטרונית רעילה, אשר איננו יודעים עדיין מה השלכותיה.

במקרה של המזבלה הישנה - החומר הדומיננטי שנמצא בחפירה הארכיאולוגית היה זכוכית - בבקבוקי חלב, יוגורט, שמן, בירה, יין ואפילו תרופות. לצדם נמצאו כלי חרסינה, נרגילות שהגיעו מאזור מצריים, עצמות משאריות מזון ואפילו שיניים תותבות. כך נוצר מאין ארכיון של חפצים עליהם נערכו מחקרים במגוון תחומים - אנתרופולוגיה, גיאולוגיה, ארכיאולוגיה ועוד - כדי לגלות את סודות הזבל התל אביבי.

פרופ' אלאור חושפת שכבר בשנות ה-30 עלו שאלות על איך ניתן להתמודד עם כמות הזבל שהולכת וגדלה עם התפתחות העיר. לפיה, כבר בשנים אלו ניסו למצוא פתרונות אקולוגיים ולהתחשב בסביבה. אנשי העירייה ערכו מחקרים, מיפו את הזבל בשכונות השונות ומצאו שככל שהשכונה עשירה יותר - כך היא מייצרת יותר אשפה מתועשת ובלתי מתכלה. היו ניסיונות שונים לייצר קומפוסט עירוני ולצמצם את הזיהום והריחות הקשים שהזבל ייצר - אולם בסופו של דבר תמיד בחרו בפתרון הזול ביותר.

"לאט לאט העיר קלטה שיש לה דבר כזה שנקרא - יותר מדי", מספרת אלאור. "צריך להבין שאלו אנשים שחיו במשך שנים במחסור. לא היה מגוון בסחורות, לא היה איך לקרר ולשמר מזון, לא היה כמעט ייצור ישראלי והיבוא היה מורכב". ככל שהזמן עבר הישראלים עמדו בפני יותר התלבטויות, ונאלצו להחליט שוב ושוב - האם החפץ הזה שימושי או שמא הוא יהפוך עכשיו לזבל? בסופו של דבר עיריית תל אביב התחילה לשלם למקווה ישראל, הישוב השכן - כדי שיקנו ממנה את הזבל שלה וכך היא נפטרה ממנו. ורק בסוף שנות ה-30 הוקם ״חירייה״ - פארק המחזור שכולנו מכירים היום.

אנשי פארק חירייה גם הפכו לשותפים הטבעיים של המחקר, והפריטים השונים שנמצאו ונחקרו קיבלו חיים חדשים בדמות תערוכה עם מייצגי אמנות יחודיים. התערוכה ששמה "שפע" עומדת היום בפארק וניתן לבקר בה בתיאום מראש. תוכלו למצוא שם שלוש עבודות אמנות אשר מתכתבות בצורה מרגשת עם ממצאי המחקר. עבודתו של האמן ניהאד דאביט - "שלא ירבה המלך סוסים לעצמו" - נראית כמו שטיח או רצפה שאריחיה עשויים מגללי סוסים! מייצגו של המעצב יואב שביט - "זבל/לא זבל" כולל משאית אשפה עתיקה ומדגים את תהליך הרחקת הזבל מאיתנו ומהתודעה שלנו בדרכים שונות, כך שנשכח לאן הוא הולך ואיפה הוא נשאר אחרי שהוא עוזב אותנו. תוכלו גם להביט באיור הענק של עמוס אלנבוגן, אשר מתנוסס לגובה שבעה מטרים ומתאר את התפתחות תרבות הצריכה המודרנית.

עבודות האמנות אשר צמחו מתוך המחקרים מאששים טענה נוספת של פרופ' אלאור, והיא שאפשר ללמוד הרבה מאוד מחפצים. לטענתה, אנו חיים בחברה שמתמקדת בלמידה אך ורק דרך שפה, טקסטים ומילים - "אבל גם חפצים מספרים סיפור ואפשר להקשיב להם", היא אומרת. "לכן כדאי שנתחיל להסתכל על החפצים שאנו חיים איתם בבית כשותפים שלנו. נבדוק מול עצמנו - עם מי ועם מה אנחנו רוצים לחיות? במה אנחנו רוצים להיות מוקפים? אנחנו עטופים בדברים שעלולים להזיק לכדור הארץ - וזו הסיבה שיש לנו עליהם גם אחריות. הם אמנם יכולים להיות יפים ולשפר את איכות החיים שלנו, אבל דווקא בגלל זה - בואו נחשוב פעמיים לפני שאנחנו הופכים אותם לזבל".