בשנת 1995 אירע אסון כבד במשפחתה, כשחתנה, שהיה טייס קרב, נהרג. "היה לי ברור שביתי זקוקה לי וצריכה אותי לצידה, החלטתי לשנות כיוון ולעזוב את מערכת החינוך", מספרת אורנה לשם תמרי בת ה-84. היא עסקה רוב חייה בחינוך, היתה אחראית על לא מעט פרויקטים מרשימים, ביניהם הקמת בית ספר לנערים מתבגרים שנפלטו ממסגרות חינוך, וזו היתה עבורה נקודת מפנה.
אחרי שעזבה את החינוך החליטה לשם תמרי להשקיע משאבים באומנות וללמוד את התחום, "עולם היצירה תמיד משך אותי, האומנות היא אמצעי לביטוי עצמי והיא נותנת ביטחון". לאורנה 3 ילדים ו-תשעה נכדים, ואת בן זוגה, דן הכירה כשכבר היתה עמוק בעולם האומנות.
"השנה המשמעותית בחיי"
לאחר כמה שנים יחד החליטו אורנה ובן זוגה שהם עוזבים הכל וטסים לשנה בהודו, "כשהיינו בני 70 החלטנו שאנחנו חייבים כזו הרפתקה. הילדים נישאו והקימו משפחות למופת, הבית התרוקן וזה היה בדיוק הזמן למעשה כזה" מספרת אורנה ומוסיפה "זו היתה השנה המשמעותית ביותר בחיי, ראיתי עולם, פגשתי אנשים, וצברתי חוויות".
הטיול, מספרת אורנה השפיעה גם על האמנות שלה, "למדתי שבכל חפץ ניתן להפיח חיים. זבל של אחד הוא זהב של האחר. אפשר ליצור דברים מדהימים אם רק נעצור רגע, נתבונן וניתן לדמיון להיפתח. בהודו לא רק למדתי להתבונן לנשמה של היצירה אלא פתחתי בפני אפשרויות נוספות ולמדתי עוד סוגי יצירה כמו עיסת נייר. למדתי מהמומחים הגדולים של הודו ועד היום אני שמחה על כך".
לכל חפץ יש ערך
כמה שנים לאחר שחזרו מהודו, החליטו אורנה ודן להעתיק את מגוריהם לאחוזת פולג. "בנינו חדר מיוחד ליצירה שלי, לאט לאט התחלטי לעסוק מחדש בתכשיטנות וצורפות, הייתי מתהלכת בגאווה באחוזה עם תכשיטים שיצרתי. חברות החלו להתפעל ולהחמיא על היצירות שלי. יום אחד פנתה אלי חברה ואמרה לי שיש לה ארגז מלא בתכשיטים, אך היא לא עונדת אותם כמעט כי רובם בלויים או שבורים. אז, עלה בי הרעיון – למה שלא אפרק ואצור לה תכשיטים מחדש? כאלה שתענוד בשמחה. היא הגיעה אלי עם הארגז, ישבנו שעות ויחד יצרנו לה תכשיטים חדשים מהתכשיטים הבלויים והיא היתה כל כך מאושרת".
השמועה על הלוחשת לתכשיטים עברה כמו אש בשדה קוצים ברחבי האחוזה ויותר ויותר דיירות החלו להופיע על סף ביתה עם ארגזים של מוצרים בלויים בתקווה להפוך אותם ליצירה בעלת ערך. "אחרי כמה זמן כבר יצאנו מאזור התכשיטים ומצאתי את עצמי יוצרת פסלים, תמונות ואפילו שולחנות ממוצרים בלויים. מדובר בעולם ומלואו ואין גבול לדמיון כשמדובר ביצירה" היא מספרת.
"חברות באות אלי עם מוצרים שנראים להן כמו זבל, רגע לפני שהם מושלכים, ואני מוצאת מה לעשות בהם, לכל חפץ יש ערך. יש כאלו שמבקשות ליצור משהו חדש עבורן, כי לחפצים יש ערך סנטימנטלי, אבל אין ערך פונקציונלי, וכך אני מוצאת את עצמי מחייה את החפץ בסגנון שונה לגמרי, בין אם מדובר בספל שהפך לפסל ובין אם מדובר בשלט שהפך לחלק משולחן פסיפס".
היצירה של אורנה מעניקה לה סיפוק רב, הן בידיעה שיצרה משהו משמעותי עבור חברותיה והן בכך שמנעה מחפצים להגיע אל הפח ומצאה להם שימוש חדש. "לראות חברות מתהלכות עם תכשיטים שיצרתי במיוחד בשבילן מתכשיטים וחפצים שעמדו להיזרק זו תחושה נפלאה! לא רק שאנחנו עוזרות לשמור על הסביבה, אנחנו מצליחות לשמר ערך סנטימנטלי בתכשיט חדש", היא מספרת ומוסיפה כי לא תמיד כולן מרוצות, "לפעמים קורה שחברה כזו או אחרת לא מרוצה מהתוצאה. אני מיד שמה לב שהיא לא הולכת בגאווה עם התכשיט ואני לא מפחדת לשאול איפה הוא. כשאני מבינה שמישהי לא מרוצה אני ישר מבקשת שתחזיר כי אין סיבה שהתכשיט ישכב סתם בבית, מה הטעם אם חוזרים לנקודת ההתחלה? אז אני מבקשת מאותה חברה לבוא ולעצב איתי יחד את התכשיט מחדש עד שתהיה מרוצה מהתוצאה, לפעמים אנחנו יושבות שעות עד התוצאה המיוחלת, אבל זה שווה כל רגע".