למי מאיתנו אין את החלום הזה לקום בבוקר ביקיצה טבעית, להסיט את הוילון ולראות את השמיים? במקום זה רובנו מתעוררים אחרי מעט מדי שעות שינה לצליל השעון המעורר והמראה הראשון שנגלה לפנינו הוא 17 הודעות וואטסאפ שלא נקראו. אין ספק שאנחנו כבר מזמן לא עבדים במצרים, אבל לפעמים נדמה כאילו אנחנו עבדים לתרבות המודרנית. השנים האחרונות בצל מגפת הקורונה לימדו אותנו שזה לא חייב להיות ככה. אנשים רבים גילו שהם דווקא יכולים להסתדר עם קצת פחות הכנסות וקצת יותר זמן בטבע, מחוץ לארבעה קירות, עם משפחה, חברים וחיים מאוזנים יותר.
עוד ועוד אנשים בוחרים להטיל ספק במסלול המוכר, לאותת ימינה או שמאלה ולסלול לעצמם דרך חדשה. בארה"ב מייחסים את התופעה לגל "ההתפטרות הגדולה" במסגרתו נקבע השנה שיא ההתפטרויות של כל הזמנים. גם בישראל שוק העבודה חווה שינויים דרסטיים, חלקם קשים ומאתגרים וחלקם דווקא מעוררי תקווה. בתוך הכאוס - יש מי שפרשו כנפיים והמריאו לכיוונים מסקרנים במיוחד. מה הם גילו בדרך? מאיפה האומץ לקחת את הצעד הראשון? שלושה אנשים שעשו את השינוי משתפים ביציאת מצרים הפרטית שלהם: מהמשרדים אל המרחבים.
לנשום את האוויר בכל מקום
בפעם הראשונה שפגשתי את אסתי סגל התרגשתי מאוד. הכרתי אותה מסרטוני יוטיוב ומהאינסטגרם אבל לא ידעתי למה לצפות במציאות. תוך כדי השיחה שלנו משהו השתנה לי בגוף. השרירים שלי נרפו והרגשתי משוחררת יותר. קשה לתאר בדיוק למה ואיך, אולי זו פשוט האנרגיה שלה שמשדרת חופש.
במשך שנים אסתי עבדה בעולם התקשורת במשרה קבועה לצד פרויקטים חד־פעמיים. היא גרה בדירה נגישה לכיסא גלגלים במרכז הארץ וכל דבר שרצתה לקנות היה במרחק טלפון אחד. למרות הנוחות היא הבינה שמה שהיא באמת רוצה זה לטייל, לחוות ולהכיר עוד תרבויות והחליטה לצאת לחיי נוודות. היום אין לה דירה משלה ורוב הזמן היא מטיילת בארץ או בחו"ל וישנה באוהל או במכונית שכורה.
"אמרתי לעצמי – אני חיה על כדור מדהים ואני רוצה לחוות יותר ממנו. אני רוצה לחוות דברים שונים, ריגוש, אדרנלין, לשים מאחורה את הדאגות ולהתמסר לזה. אני מאוד אוהבת את ישראל ולנצח זה יהיה הבית שלי, אבל יש לי את כל החיים פה, וכל עוד אני צעירה ויכולה להחזיק מעמד על רגל ופרוטזה - אז זה הזמן שלי!", היא מספרת.
"כשאני בטבע אני מרגישה הרבה יותר שלמה. לא רק ברמה הפיזית. אני מרגישה איזה רוגע פנימי, המרחבים מורידים לי את הסטרס, החרדה הלחץ. בטבע אני מבינה – דברים יסתדרו. אני כאילו חוזרת אלפי שנים אחורה ופשוט חיה. כן קשה לי בטבע פיזית, אבל התחושה הזאת של להגיע לנופים חדשים, להרגיש את הלב רוקד בפנים - בשביל זה אני חיה. למרות כל הקשיים".
"חופש בשבילי זה קודם כל נשימה", אומרת אסתי, "לא משנה כמה ינסו להכניס אותנו לכל מיני קופסאות – יש לנו את החופש לנשום. עבורי אישית החופש שלי זה לנשום את האוויר בכל מקום שאני רוצה, ברוגע, בשלווה. להיות הכי מחוברת לגוף שלי ולאיך שהוא מדבר איתי. לעשות דברים לא 'כי ככה חינכו אותי' אלא כי לזה הגעתי בכוחות עצמי ובזה בחרתי. לבחור מה לחשוב ומה להרגיש. היום אני מרגישה חופשיה בהרבה מובנים. לא תמיד זה קל, למשל כי אין לי בית קבוע, אבל זה נותן חופש פעולה, חופש בחירה, חופש מריצוי אנשים אחרים. כרגע זה מה שמתאים לי".
להיות בתקשורת אחד עם השני ועם הסביבה
גם יולי בצר ומשפחתה בחרו לצאת לצעוד בדרך פחות סלולה. במשך ארבע שנים יולי עבדה במועצה אזורית בדואית בדרום הארץ. בכל בוקר היא התעוררה, לקחה את הלפטופ וצללה אל בין דפי האקסל. את היום שבו הבינה שמשהו צריך להשתנות היא זוכרת בבירור. זה היה בוקר שבת, תוך כדי משחק דמיון של בנה, פרי. "הוא הכריז שהוא הולך לעבודה. אז הוא לקח את התיק לפטופ שלי ומברשת שיניים בתור טלפון ונכנס לחדר שלנו. שם הוא חיכה וחיכה וחיכה ואז יצא. פתאום קלטתי שהוא לא באמת יודע מה אני עושה. גם אין שום סיבה שהוא ידע, כי זה לא רלוונטי עבורו".
"בעצם לא היו מלאכות שלימדתי אותו כאמא לילד. הוא הרי אמור לחקות אותי, אבל מה הוא מחקה? את זה שאני הולכת עם התיק וחוזרת אחרי הרבה שעות? אז עשינו שינוי בסדר העדיפויות. החלום היה להיות יותר עם הילדים ולהיות קרוב יותר לקרקע ולטבע. להרגיש את עונות השנה להיות בתקשורת אחד עם השני ועם הסביבה", היא משתפת.
היום יולי גרה עם בן זוגה ושני ילדיהם בדירה קטנה לצד יער מאכל שהם מטפחים בבית לחם הגלילית. הם עיבדו שטח חקלאי הרוס וישן והיום הם מגדלים בו מגוון רחב של מזון מן הצומח, צמחי נוי ותבלין, מקיימים סיורים וסדנאות ומלמדים פרמקלצ'ר.
"ליער מאכל יש שלוש מטרות, עם פרגמטיות ביניהן – לגדל כמה שיותר מזון בתא שטח, להיות כמה שיותר חסכוני באנרגיה ובמשאבי טבע, ולהטיב עם המערכת האקולוגית כולה, למשל על ידי שיקום הקרקע והמגוון הביולוגי", היא מסבירה. "לקחנו לאורך הדרך לא מעט החלטות שהן סוג של יציאה מהתלם. התחתנו בחתונה חברתית בלי צ'קים, ילדנו בבית, עזבנו עבודות רווחיות ובטוחות והחלטנו להקים יער מאכל. זה לא היה פשוט, אבל היום אנחנו כל כך מברכים על כל החלטה כזאת. הן מאפשרות לנו להרגיש שזו הדרך שלנו, התור שלנו".
להעביר את החופש הלאה
החופש לעשות דברים בדרך אחרת מעולם לא נראה לארז דגן כמו אפשרות סבירה. עד גיל 39 הוא עבד כמנהל פרויקט בתחום של מערכות מידע בחברות הייטק ובבנק. הוא תמיד אהב לטייל אבל לא ציפה שטיול משפחתי אחד יטרוף עבורו את כל הקלפים.
"יצאנו לטיול ארוך ממטולה עד אילת. אני זוכר שהבת שלי הציעה לי להעלות כל מני המלצות לאינסטגרם וזרמתי איתה. מהר מאוד יותר ויותר אנשים ביקשו שאעזור להם להכיר מקומות חדשים והבנתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות", הוא מספר.
עם יותר מ-50 אלף עוקבים בעמוד האינסטגרם שלו, פייסבוק, טיקטוק ובלוג מלא בהמלצות, הוא מבקש להנגיש את הטבע הארץ־ישראלי למטיילים. "העבודה שלי היום היא לקחת אנשים וחברות לימי טיול ולהראות להם מקומות שהם לא הכירו. עברתי שינוי מאוד משמעותי ואני מנסה להעביר חלק ממנו הלאה לעוד אנשים. מבחינתי זה חופש".