פדיקור בלי לק, הוא סתירה בגוף העלילה. כי כשפעם בתקופה אני הולכת, בא לי לצאת משם מתוקתקת ולהתפנק עם אחת שלא יוצאת מהקווים ושהוא יישאר שלם ויפה יותר משעתיים קדימה. אבל פעם הלכתי לקוסמטיקאית שלא שמה לק בסוף הטיפול. למה? נדהמתי, והיא ענתה שהיא לא מוכנה להשתמש בחומרים שמזיקים לגוף. התחלתי לברר מה הסיפור.
נזכרתי שכשבתי היתה תינוקת הסתובבתי ברחוב מחפשת מקום להניק. נכנסתי למכון יופי. נקי, חשבתי לעצמי, ורק נשים. אבל אחרי כמה דקות הרגשתי מסוחררת ובתי התחילה לבכות. מישהי שישבה על הספה לידי זרקה לי – אולי הריח? רק כשהפנתה את תשומת לבי שמתי לב לריחות החזקים במקום.
כשטיפלתי בנערות בבית ספר הזדמנות אחרונה, הן היו מראות לי את פולחן הלק־ג'ל שלהן. בכל שבוע היו מגיעות לטיפול עם צורה וצבע אחרים, מנפנפות בדגם החדש, מתארות איך בונים להן את הציפורניים, עם מכשירי ייבוש ומכונות שיוף.
אבל לא רק צעירות, מטופלת שלי לשעבר, בשנות ה-60 לחייה, גילתה לי שהיא מתביישת בכפות רגליה ומסתירה את פטרת הציפורניים שלה עם לק. אחרי תקופה שאלתי אם תסכים להגיע לטיפול בציפורניים חשופות. אני זוכרת את הרגע, במפגש שאחרי, בו היא הסירה את הגרביים והבטנו יחד על ציפורניה. זה היה מביך מאוד עבורה, אבל הרגשתי שבאמצעות המבט המשותף שלנו, אנו נותנות לגוף להיות כפי שהוא – בלי להסתיר ובקבלה מלאה. בדיוק התחיל החורף, שאלתי אם היא מוכנה להסיר את הלק בתקופה שמסתובבים עם ציפורניים חשופות בבית, שרק היא רואה אותן. היא הסכימה. אותו חורף היה עבורה זמן ריפוי, של הרבה מעבר לפטרת הציפורניים. ההסכמה לראות את עצמה כך, כפי שהיא, היתה התחלה טובה.
אז מה סיפור שלנו, הנשים, עם יופי שבא על חשבון נוחות ולפעמים אפילו בריאות? הרי ברור לנו שהחומר הצבעוני שאנחנו מורחות על הציפורניים (כמו גם פן, צביעת שיער ואיפור) אינו טבעי וכנראה גם לא ממש בריא לנו. כשמדובר על לק ג'ל יש גם אזהרות של ממש לגבי הנזקים האפשריים לציפורניים ולעור שלנו בשימוש בטכנולוגיה הזו, וישנן גם שיטות וחומרים שממש הוצאו מחוץ לחוק. נעמי וולף, בספרה "מיתוס היופי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), כותבת שהנשים האמידות המשכילות והמשוחררות של העולם המערבי, נהנות מחירויות שמעולם לא היו נגישות קודם לכן לנשים. אך אם נשאל את עצמנו איך אנו מרגישות בגוף, מול עצמנו, ייתכן שבהשוואה לסבתות הלא משוחררות שלנו, מצבנו גרוע! המחקר מוכיח שנשים – דווקא העובדות, המצליחות והנאות שבנינו – מטפחות מחשבות טורדניות של שנאה עצמית, אובססיות גופניות ופחד מלא להיראות מספיק טוב, תפיסות שמקורן במיתוס היופי הנכפה על נשים, כתגובת נגד אלימה לפמיניזם.
נעמי וולף אינה נגד יופי נשי, היא רק רוצה להאיר את הצד הפוליטי של היופי, הפועל נגד נשים. זו המגמה שהופכת תעשיות כמו דיאטות, טיפוח ומראה צעיר, לכאלה שמערערות את ביטחונן של נשים וגורמות להן להרגיש שהן צריכות להיות במרוץ נגד הזמן, להדביק את הפער.
מצד שני, מה עם להיראות יפה? מה עם התחושה הטובה שלי כשאני משקיעה בעצמי, מתקשטת? גם להרגיש טוב עם עצמי זו בריאות. אני תוהה - לא פוסקת, אלא מתלבטת, לגבי ההחלטות והמחירים. לק הוא הרגל קטן, עבור רובנו יכול להיות בלתי מזיק בכלל, אבל מה עם כל השאר? עקבים גבוהים, הזרקות, מחטבים, שיזוף ועוד אמצעים שפוגעים בנו כדי שנשתפר, כי אנחנו לא מספיק. האם אני רוצה להאמין לסיפור לפיו עלי לעשות מה שלא נוח ולא בריא – כדי להיראות טוב? ואיפה עובר הקו האדום?
כשהבנות שלי היו קטנות ורצו לשים לק, לפעמים היינו פותחות מכון יופי בסלון. לאחר שהמשחק הסתיים והורדנו את הלק, הייתי אומרת להן שגם בלי זה יפה. אולי ככה אפשר לשנות את הסיפור – לאהוב את גופנו כפי שהוא, להעריך נשים שהולכות על טבעי. לפרגן לחברות, בעבודה, במשפחה - שלא מסתירות את פגעי הזמן, שמישירות מבט אל הגוף המשתנה ואינן מתביישות.
קיץ בלי לק, הוא כמו חורף בלי קרמבו, כמעט בלתי אפשרי. אבל אחרי שסיימתי קיץ אחד עם ציפורניים צהובות ומתקלפות כמו של מעשנת כבדה, הבטחתי לעצמי להוריד את מפלס הלק. הדיל שסגרתי אחרי אי אילו מיקוחים, היה כמו טבח בצבא, שבוע-שבוע. שבעה ימי לק שאחריהם שבעה ימי אוורור ונשימה.
אני אוהבת ציפורניים עם לק. אבל יותר אני אוהבת - לשמור על עצמי. שימוש בחומרים לא טבעיים על הגוף שלנו, באופן קבוע, הוא ויתור על בריאות. אז אני מורחת לק רק בחודשי הקיץ וגם אז, עם הפסקות. כשהבוהן רומזת לי שהיא רוצה אוויר – אני משחררת.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק על יזמות אקולוגית.