עברו כבר שבועות מאז מה שמכונה "אסון הזפת", דליפת הדלק שזיהמה את כל חופי ישראל, ופגעה אנושות בעשרות זנים של בעלי חיים ימיים. למרות הזמן שעבר ומאמצי הניקיון הרבים שהשקיעו ארגונים ומתנדבים, רבים מחופי ישראל עדיין מלאים זפת, ולמרות שבאופן רשמי מצב החירום הוסר, חלק מהחופים עדיין מוגדרים כמסוכנים לרחצה.
בשנה שעברה הלכתי לים אולי פעם אחת – חצי מהזמן היה סגר, ואני לא אחת שמפרה הנחיות, וכשלא היה סגר כבר לא היה חשק לצאת לים, להסתובב שם עם מסכות ולשמור על מרחק. עכשיו פתאום אני מסתכלת על תמונות מפעם, לפני הזיהום ולפני הקורונה וחושבת – יואו, מה אם לא נוכל להיכנס לים הקיץ? הרי אין דבר שמזוהה עם הישראליות יותר מהים. אני לא חושבת שיש דבר שישראלים אוהבים יותר מרביצה על החול, מטקות, אבטיח ו…זבל. הרים של זבל.
בואו נסתכל לאמת בלבן של העיניים: דליפת הדלק וזיהום הזפת שהיא יצרה הם אסון, כנראה מהאסונות הסביבתיים הגדולים שקרו פה. אבל זה לא שהחופים היו נקיים לפני זה, כן? אין לי ספק שהרבה אנשים אוהבים את הים וכואבים על מה שקרה, ובטח יהיו מבואסים מאוד אם הזיהום ימשיך להוות סכנה וימנע מאיתנו לרחוץ בים הקיץ. אבל אולי הדבר הקיצוני הזה שקרה לפחות יהווה עבורנו סוג של קריאת השכמה?
התמונות של צבי הים המסכנים מכוסים בזפת זעזעו את כולנו, אבל מה עם תמונות שלהם פצועים מקשיות שתייה, נחנקים בגלל שקית פלסטיק, שוחים בים של פסולת? ולא רק הם – ציפורים שמסתבכות בלולאות המסכות ורגליהן נקשרות, קיפודים שנלכדים בקופסאות שימורים ועוד ועוד בעלי חיים שנפצעים, נחנקים ומתים. וכל זה לא בגלל ספינה דולפת, טרור איראני, או מה שזה לא יהיה שגרם לדליפת הדלק שעדיין נחקרת. כל זה בגללנו.
כשקורה משהו גדול כל כך, קל להזדעזע, לצקצק בלשון, אבל היכן היו קודם כל אלה שמשתפים עכשיו פוסטים עם אימוג'י עצוב, וקוראים לעוקביהם להצטרף לניקוי החופים? איפה היו כל אוהבי הים עד עכשיו? זיהום הפלסטיק בחופים, ובעצם בכל מקום, נמשך כבר שנים. אני לא זוכרת מתי ישבתי בחוף ולא ראיתי סביבי שברי זכוכית או בדלי סיגריות, מתי יצאתי מהבית ולא ראיתי עטיפת פלסטיק מושלכת ברחוב, מתי טיילתי בטבע ולא עצרתי לאסוף משולי הדרך כלים חד פעמיים או שקיות ניילון שהתעופפו ברוח, רק כדי לגלות שאין איפה לזרוק אותם כי פחי האשפה מפוצצים בפסולת שלא תתכלה לעולם, ושתגיע במקרה הטוב להטמנה עמוק בבטן האדמה, ובמקרה הרע מאוד לקיבתה של חיית בר מסכנה.
על פי ההערכות, מידי שנה מושלכים לים ולאוקיינוסים כ-8 מיליון טונות של פסולת, שזה שווה ערך לתכולה של משאית זבל שנשפכת לים בכל דקה! בין 60 ל-90 אחוז מהפסולת הזו הם פלסטיק וחומרים בלתי מתכלים - שקיות ניילון, כלים חד פעמיים ואריזות מזון, ולצידם גם בדלי סיגריות ושאריות מזון. באוקיינוסים כולם, צפים כיום למעלה מ- 5 טריליון חלקי פלסטיק שונים, ועוד כ- 15 טריליון חלקיקי מיקרו-פלסטיק (חלקיקי פלסטיק שגודלם פחות מ- 5 מ"מ); על פי נתוני רשות הטבע והגנים כמות הפסולת בחופי ישראל גבוהה יחסית לממוצע העולמי, צפיפות חלקיקי המיקרופלסטיק בים כאן גבוהה פי 10-20 מהצפיפות שנמצאה במערב הים התיכון. מעבר לפגיעה בבעלי החיים הימיים, לכמות הפסולת המטורפת הזו יש השלכות על הסביבה, הכלכלה ועל הבריאות של כולנו.
אחרי אירוע גדול ונורא כולם מחפשים אשמים, אבל האסון האמיתי של החופים לא קרה פתאום לפני כמה שבועות, הוא מתרחש כבר שנים, וכולנו אשמים. אנחנו אשמים כי אנחנו מעדיפים את הנוחות הרגעית שלנו ובוחרים בחד פעמי, אנחנו אשמים כי אנחנו מצקצקים וממשיכים הלאה כשאנחנו רואים פסולת בטבע במקום לעצור ולהרים אותה, אנחנו אשמים כי אנחנו לא מחנכים את ילדינו לדעת טוב יותר מאיתנו, כי כבר שנים אנחנו מחריבים להם את הכדור ולא דואגים לעתיד שלהם.
אני אוהבת את הים ומתגעגעת, ומאוד מקווה שבאמת נוכל לחזור אליו בקרוב, בלי לחשוש מהזיהום. אבל מצד שני, יש בי חלק שקצת מקווה שהחופים דווקא לא יפתחו לרחצה, כי אולי אם השנה לא יהיה לנו ים, נלמד להעריך אותו ונחזור אליו בשנה הבאה עם יותר אהבה ופחות זבל.