לפני שלוש שנים החיים שלי התהפכו: גיליתי את אפליקציית אסוס ואת נוחות ההזמנה ברשת ולפני שהספקתי להבין מה קורה, אני – שונאת הקניונים וסרבנית הקניות, הפכתי למכורה. דפדוף בשפע הצבעוני והקלקה על הלב שמסמן את הפריטים שארצה לשמור לקנייה עתידית הפכו לתחביב מרכזי בחיי. בכל רגע של שעמום הטלפון היה נשלף והאפליקציה נפתחת. תוך חודשים ספורים הוצאתי אלפי שקלים על בגדים והעמסתי על הארון שלי עשרות פריטים חדשים. לא את כולם הייתי צריכה, למעשה כנראה שהייתי מסתדרת בלי רובם, אבל את כולם רציתי. ויותר ממה שרציתי אותם, רציתי את חווית הקנייה. להזמין, להמתין, לקבל סמס כשהחבילה בדרך ואז טלפון מהשליח וחבילה שמחכה ליד הדלת – כל אלה הפכו לחלק מרגש בחיי. הידיעה שתמיד יש חבילה בדרך היא ידיעה שיש משהו לחכות לו.
אף פעם לא הייתי חובבת קניות. כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה לוקחת אותי פעם בעונה ליום כיף ברחוב ביאליק ברמת גן, שכלל בילוי ממושך בחנות הספרים, נשנוש מאפים ולבסוף גם כיתות רגלינו בחנות בגדים אחת או שתיים, מאלה שמוכרות במחירים כמעט סיטונאים. ב-200-300 שקלים היא הייתה קונה לי אאוטפיטים לכל העונה ופה נגמר הסיפור. כשסיימתי לגדול זה נהיה אפילו פשוט יותר - נשארתי עם אותם בגדים עד שהם נהרסו או נמאסו. גם כאדם בוגר לא טרחתי להשקיע יותר מידי ברכישת בגדים: יש לי אמא שבניגוד אלי אוהבת קניות, למזלי הטוב היא אוהבת לקנות גם עבורי, ויש לי גם אחיות שאפשר לשאול מהן פריטים. הסתדרתי עם מה שיש.
יחד עם זאת, אי אפשר לומר שרגלי לא דרכה בקניון. עם כמה שאני סולדת מהרעש, הצפיפות, המזגן המקפיא, המדידות המעיקות והתורים המשתרכים (וכל זה עוד לפני שהקורונה נכנסה לחיינו) - אפילו לי יצא פה ושם לצאת למסעות שופינג. זה קרה בעיקר כשהבנתי שאין ברירה, קר מדי ואין לי סוודר הגון שבאמת מחמם, או שרזיתי או השמנתי והג'ינסים כבר לא במידה או סתם חרושים ובלויים. אבל תמיד הייתי ממוקדת – צריך נעליים? יאללה - הולכים קונים ויוצאים, בלי עשרות שקיות ובלי שורות חיוב מוגזמות בסוף החודש.
לעומת קניון, קניות ברשת זה מצב שונה לחלוטין. אין תורים ארוכים, תאי מדידה צפופים או מוכרים מעיקים. יש רק אותי על הספה בבית גוללת את עצמי לדעת, מסונוורת מאין סוף האפשרויות העומדות בפני, מהצבעים העזים ומהגזרות המחמיאות.
כללים מעכבי קנייה
ההבנה שאני מכורה ושהגיע הזמן לעשות עם זה משהו לא הגיעה ביום אחד, למעשה ידעתי את זה לא מעט זמן, וניסיתי להפחית, להמעיט, להשקיט את המצפון. היו תקופות שבהן זה עבד יותר טוב ולא קניתי כלום כמה שבועות או אפילו חודשים טובים והיו תקופות שבהן הרצון גבר על ההיגיון וקניתי שוב.
את ההשלכות של המעשים שלי לקח לי קצת זמן להבין. ככל שנחשפתי יותר לנושאי הסביבה ומשבר האקלים ואימצתי אל חיקי את שאיפת האפס פסולת, נחשפתי גם לנזקי האופנה המהירה והתחלתי להבין את הבעייתיות שבקניות הפזיזות שלי. גיליתי שתעשיית האופנה אחראית ליותר מ-10 אחוזים מפליטת הפחמן העולמית, שמפעלי הטקסטיל צורכים כמויות עצומות של מים ומייצרים כמויות מטורפות של פסולת, ושאופנה מהירה פירושה פגיעה קשה בסביבה ובבעלי החיים, כמו גם בבני אדם המנוצלים ועובדים בתנאים לא הוגנים. וזה רק על קצה המזלג, יש כמובן השלכות נוספות. האם כל זה שווה את השמלה שלבשתי פעם אחת ומאז תלויה לה בארון?
הבנתי שאני חייבת לעצור, אם לא בשביל הכיס שלי אז בשביל הסביבה, בשביל בעלי החיים ובשביל עתיד הכדור הזה. אבל איך אני עושה את זה?
אחד הדברים שהניעו עבורי את התהליך היה אתגר שנתקלתי בו בפייסבוק: "יש לי מה ללבוש: 40 יום ללא קניות". קבוצת האתגר מזמינה את כל מי שרוצה ומרגישה שהיא זקוקה להפסקה מקניות להכיר מקרוב את ארון הבגדים שלה. הכללים פשוטים – לא קונים כלום במשך 40 ימים ולא לובשים את אותו לוק פעמיים. 40 יום ללא קניות? לא נשמע ביג דיל. עשיתי את האתגר ביני לבין עצמי מבלי לשתף את הקבוצה, ולמרבה ההפתעה נכשלתי, הרצון לקנות היה חזק ממני. בפעמים הבאות כבר שיתפתי את הסביבה ואפילו שיתפתי בחוויה בקבוצה. האתגר עזר לי לעשות הפסקות ארוכות מקניות, להוכיח לעצמי ולסביבתי שאני מסוגלת. מעבר לזה, בזכות האתגר גיליתי מה באמת יש לי בארון – מה אני לובשת ומה לא, מה חסר לי אם בכלל, וכמה ימים אני יכולה לעבור בלי ללבוש אותו פריט פעמיים (ספוילר: המון).
בעקבות ההצלחה באתגר, פיתחתי לעצמי מערכת כללים שמעכבת את הקנייה. הבנתי שלדעת מה יש לי, זה צעד חשוב שיעזור לי להתגבר על ההתמכרות ושזה הזמן לרוקן את הארון, לראות מה באמת יש בו וכמה מזה אני באמת לובשת, ולבדוק האם משהו באמת חסר לי וצריך לרכוש אותו.
אחד הכללים הכי חשובים שלי הוא "אחד תמורת אחד". כשהארון מפוצץ אין סיכוי אמיתי להגיע ללבוש הכול, לכן אם כבר קונים משהו כדאי קודם לוותר על משהו אחר. על כל פריט חדש שנכנס לארון שלי אני מוציאה פריט ישן שכבר אין לי בו צורך וכך שומרת על כמות שפויה של פריטים, שאני יודעת שבאמת אלבש. מה עושים עם מה שמוציאים מהארון? מעבירים הלאה. אפשר לתת לחברה או לאחות, לתרום למי שזקוקה, למסור לחנות יד שניה, או אפילו למכור אונליין.
הכלל הבא עוזר גם להימנע מקניות פזיזות: כשאני נתקלת במשהו שאני ממש רוצה, אני נמנעת מלבצע קנייה אימפולסיבית, שומרת את הפריט בוויש ליסט או מוסיפה לסל וממשיכה לדפדף. אחרי כמה ימים אני חוזרת לסל ובודקת את הפריטים, והרבה פעמים במבט שני אני מבינה שזה בכלל לא יפה כמו שחשבתי, או לא מספיק שימושי עבורי ומוותרת.
אבל לא תמיד אפשר לעמוד בפיתוי ולכן בתקופות קשות עדיף לנקוט בפעולה דרסטית, ולמחוק את האפליקציות. דפדוף וגלילה ללא קנייה מצריכים דחיית סיפוקים, ולא מתאימים למי שלא מסוגלת לעמוד בפיתויים. לכן לפעמים הפתרון הוא פשוט – רחוק מהעין רחוק מהלב. מחיקת האפליקציות מהטלפון מונעת את הכניסה האוטומטית כשמשעמם, והופכת את הכניסה לאתר והקנייה למסורבלת יותר. נשמע טיפשי, אבל עובד.
האם נגמלתי מקניות לנצח ומעכשיו אלבש רק מה שיש לי ויד שניה? לא. אבל ההפחתה והמודעות הם עוד צעד חשוב בדרך לחיים ירוקים יותר. בזכות הכללים האלה התחלתי לחשוב לפני שאני קונה ופיתחתי הרגלי קנייה מוצלחים יותר. הארון שלי נראה שפוי יותר, וכך גם תדפיס האשראי שלי.