להעלות לסטורי קפה קר בכוס פלסטיק עם קשית; להתהדר בארוחה הקרניבורית שהוכנה על הגריל החדש; להשוויץ בהזמנות האחרונות מעלי אקספרס, שיין או אסוס; לכוון את המזגן ל-16 מעלות ולהתנייד ברכב פרטי. והכל, כך נראה לפחות, באפס רגשות אשמה.
יש אנשים שחיים במציאות שבה משבר האקלים בכלל לא קיים. בזמן שאני כותבת על זה, מדברת על זה וחיה את זה, מייסרת את עצמי (הרבה יותר מידי) על כל דבר שלא עשיתי - רוב האנשים מתהלכים בעולם בלי המשקל הכבד הזה על כתפיהם, בלי תחושת האחריות והאשמה שמלווה אותם בכל בחירה. זה אפילו קצת מעורר קנאה, המחשבה שאפשר פשוט לחיות את חייך, בלי לחשוב על ההשלכות של כל צעד.
בכל שבוע אני מדברת כאן על שינוי הרגלים ודפוסים, על הניסיון לחיות את חיי במינימום פגיעה בסביבה וביצורים החיים סביבי. אני מקיפה את עצמי באנשים דומים לי ובתכנים שרלוונטיים אלי ולפעמים זה קצת כמו לחיות בבועה, וקל לשכוח שלא כל העולם מיישם או אפילו מודע. לפעמים זה מרגיש כמו שני עולמות מקבילים.
בפרק השלישי של האקלימסטים, פודקאסט ישראלי שעוסק במשבר האקלים, מסביר ד"ר אבנר גרוס שלמעשה הפעולות שלנו הן לא הדבר הכי משמעותי. זה לא בדיוק חדש, וגם אני הזכרתי פה לא פעם שהדבר העיקרי שצריך לקרות הוא שהממשלה תפעל לעצירת ההתחממות, אלא שלטענתו זה הדבר היחיד שנדרש. כל מה שצריך, הוא אומר, זה שנפסיק להשתמש בדלקים מאובנים. ברגע שזה יקרה, הבעיה תיפתר. ככה פשוט. המסר של גרוס אמור לדבריו להיות אופטימי: אתם לא באמת צריכים לעשות משהו, הממשלות הן אלו שצריכות להחליט וליישם, וכשזה יקרה - הכל יהיה בסדר.
ובאמת יש במסר הזה משהו קצת משחרר, מעין תזכורת שאני לא האחראית הבלעדית על הצלת העולם או האנושות. הרי ברור לי שלפעולות האישיות שלי - חשובות ומשמעותיות ככל שיהיו, אין מספיק משקל לבדן כדי להביא לשינוי. אז אולי אני יכולה להפסיק לאכול את עצמי על מה שלא עשיתי. לצד זאת, יש במסר הזה גם משהו מאוד מדאיג. האמת היא שאם המסר של ד"ר גרוס היה הפוך, אם פעולות אישיות לבדן היו יכולות לחולל את השינוי הנדרש, הייתי הרבה יותר אופטימית. כי למרות הכל, אני מאמינה באנשים ואני מכירה כל כך הרבה אנשים שאכפת להם, שמשתדלים ומנסים, ואני מאמינה שאם אלו היו העובדות אז עוד אנשים היו מתגייסים למאבק. לממשלות, לעומת זאת, קצת יותר קשה לי להאמין. הרי כבר שנים שהמדענים מזהירים ושהנתונים ידועים ובכל זאת ממשלת ישראל, כמו ממשלות אחרות רבות בעולם, ממאנות לפעול. אנחנו ממשיכים להשתמש בנפט, פחם וגז בלי חשבון, אבל מי שישלם את המחיר הוא הדור הבא.
ואם שום דבר לא באמת תלוי בנו ואין לנו שום שליטה, אז מה עכשיו? אנחנו אמורים פשוט להמשיך בחיינו ולקוות שהמדיניות תשתנה? האם אנחנו באמת תלויים אך ורק בחסדי המנהיגים ואין דבר שנוכל לעשות? לא בדיוק.
פעולה ממשלתית לא קורית בחלל ריק, את סדר היום של הכנסת והממשלה קובע סדר היום הציבורי, ומה שמשפיע עליו זה, ובכן, הציבור. נכון, הממשלה לא עשתה כמעט כלום כדי להלחם במשבר האקלים ובהתחממות הגלובלית עד היום, אבל אנחנו כציבור אפשרנו את זה. ופה נכנסים לתמונה כל אלה שחיים "בעולם המקביל", שממשיכים כרגיל. אומרים שכדי לחולל שינוי אמיתי לא צריך שאדם אחד יעשה שינוי גדול, אלא שהרבה אנשים יעשו שינוי קטן. כדי שהממשלה תפעל אנחנו ממש לא צריכים הרבה: אתם לא צריכים להפסיק לאכול בשר (למרות שאני בעד) או להפסיק לנסוע באוטו המזהם שלכם, אתם רק צריכים לצאת מהאדישות. הדבר היחיד שיזיז את הממשלה בכיוון הנכון זה שהציבור יראה שאכפת לו. אתם יכולים להמשיך בחייכם כרגיל, ללא שינויים דרמטיים וללא רגשות אשמה, אבל דברו על משבר האקלים, שתפו את החברים והמשפחה, הפיצו ברשתות החברתיות וכן, גם צאו לרחובות. כי רק כשהמנהיגים יבינו שאיכפת לנו כציבור - זה באמת ישנה משהו.