קבוצת תושבים התכנסה לאחרונה בבאר שבע, כדי לערוך טקס הלוויה סמלי לעצים ותיקים שנכרתו בעיר. חלק מהמשתתפים הצטיידו במטריות בתפקיד שמשיות, כי בלעדיהן אי-אפשר לשרוד את ההליכה ברחוב שאיבד את הצל. פעולת המחאה, שנועדה לעורר מודעות לכריתת העצים המופרזת בבירת הנגב ובישראל בכלל, עלולה להיתפס אצל קוראים ציניים כאזוטרית, אפילו הזויה. מי, בעצם, אמור להתעניין בעצים אם עכשיו לא ט״ו בשבט?
צריך לעצום עיניים ממש חזק, כדי לחמוק מאסונות האקלים שמשתוללים ברחבי הגלובוס על בסיס יומיומי: שיטפונות קטלניים בגרמניה ובארצות השפלה, שיאי חום שארצות הברית וקנדה לא ידעו בעידן המודרני כשכמיליארד בעלי חיים נספים בעקבותיהם, שיטפון בממדים היסטוריים גם בסין, שריפות בסיביר הקפואה וגל חמסין קיצוני בלפלנד.
ישראל היא חלק מכדור הארץ. האם דווקא היא תימלט מהקטסטרופה האקלימית? כשמביטים בתחזית, אולי עדיף באמת לעצום עיניים. אגף יער ואילנות במשרד החקלאות ומינהל התכנון פירסמו לפי כחצי שנה מסמך מדיניות מנחה לתכנון צל עצים במרחב הבנוי, בהתבסס על נתוני השירות המטאורולוגי מ-2015. הנתונים הראו (עוד לפני ההתחממות הדרמטית בשנתיים האחרונות בעולם) כי בעשורים הקרובים צפויה עלייה דרמטית בטמפרטורה הממוצעת בישראל - בין 1.5 ל-3 מעלות צלזיוס בחורף, ובין 1.5 ל-4 מעלות צלזיוס בקיץ.
אסונות האקלים משתוללים ברחבי הגלובוס על בסיס יומיומי: שיטפונות קטלניים בגרמניה שיאי חום בארצות הברית וקנדה, שיטפון בממדים היסטוריים בסין וחמסין קיצוני בלפלנד
עצים הם תרופה משמעותית במלחמה על האקלים. תרומתם מתחילה בהקלה על זיהום האוויר וספיגת פחמן דו-חמצני, דרך הבטחת קיומן של מערכות ביולוגיות של צמחייה ובעלי חיים, וכלה בנפש האדם שמזיע את עצמו לדעת בשמש הקופחת כשאין עצים מעליו. מעבר למופע המרהיב והפיוטי שלהם - הצמרות הסמיכות, מבנה הגזע האצילי, גוני הירוק האינסופיים, תנועת העלים ברוח - לנוכחות של העצים בחיינו יש השלכות מרחיקות לכת על איכות החיים.
אז מדוע אותו צל חיוני, שהובטח לנו בטקס הנטיעות האחרון בט״ו בשבט, נעלם בהדרגה ועומד להישאר רק בשירים? כי הוא מתחסל עם כל עץ גדול שנכרת ברחבי הארץ, ומדובר במספר בלתי נתפס של עשרות אלפים מדי שנה.
עצי הפלסטיק של פתח תקווה
בפער בולט מול הידע על חשיבותם של עצים בוגרים במרחב העירוני, הזלזול בהם בהליכי התכנון העירוני משגשג והולך. תמ"אות משתלטות על חצרות אחוריות וקדמיות עד שולי המגרשים ודורסות עצים לטובת מתקני חניה ועציצים מעליהם, הדימוי הקלאסי של עצים בפתח בית משותף הופך לחזית אפורה ומדכאת, ושכונות ענק מתוכננות עם עצים קטנים לקישוט - צעירים, קטנים, בלי מרחב להתבסס בו או עתיד לצמוח בו.
אם חיים ללא עצים הם הגיהנום, הרי שעיריית פתח תקווה לקחה זאת צעד קדימה כאשר שתלה לאחרונה עצי פלסטיק ברחוב צלח שלום, לעיניהם הנדהמות של התושבים "מה יעשו בעוד שנה?״, שאלה בפייסבוק תושבת העיר, מוניקה כהן. ״יחליפו אותם בעצים יותר גדולים מפלסטיק? למה לא לשתול עצים אמיתיים, שערכם לטיהור האוויר כל כך חשוב בעידן של משבר אקלים חריף?" ההסבר של העירייה לשומרים הוא ש"אין אפשרות להניח תשתית השקיה באזור זה ולכן לא ניטעו עצי נוי, אבל במטרה לטפח את חזות רחובות העיר הוצבו עצי נוי אלטרנטיביים".
בתוך שש שנים הונפקו כ-40 אלף רשיונות כריתה, שהעניקו אישור לכריתת 376 אלף עצים. כמחציתם נגדעו לטובת בנייה ופיתוח.
עצי נוי אלטרנטיביים הם מונח שקל לגחך עליו, אבל בשאר הרשויות המצב לא טוב בהרבה. ״אנחנו מנסים להילחם על עצים בהליכי תכנון במידה ויש עצים בערכיות גבוהה", אומר מתכנן באחת מלשכות התכנון, "אבל אנחנו לא נלחמים על כל עץ - ולא בכל מחיר". מתכנן בכיר אחר בעיר במרכז הארץ מוסיף: "אנחנו מקפידים על נושא העצים וצל בהליכי התכנון, אלא שהרבה פעמים פקיד היערות העירוני מחלק רשיונות כריתה גם במקרים שבהם לנו לא ברור מדוע ניתן הרישיון, ואנחנו ניצבים מול בעיה. הרי ניתן רישיון כריתה, אז מה אנחנו כמתכננים יכולים לעשות? לא פעם, היזם מציג סקר עצים אחרי שהעצים כבר נכרתו".
גם מירי רגב סייעה לזירוז כריתה לטובת נדל״ן
מאז 2014 קל עוד יותר לגדוע עצים לטובת נדל״ן, אז וועדת הפנים החליטה לזרז בנייה למגורים באמצעות הגדרה מחודשת: כשמדובר במגרש שמיועד למגורים, מותר לכרות ללא רישיון עץ שקוטר הגזע שלו הוא עד 20 סנטימטרים, במקום 10 ס״מ בשאר ייעודי הקרקע. יו"ר הוועדה, ח"כ מירי רגב (ליכוד), הסבירה כי "הצעת החוק מאזנת בין הצורך לשמירה על עצים לצורך בקיצור הליכי הבנייה". יזמי הנדל״ן היו מרוצים.
משרד החקלאות, זה שאמור להגן על העצים, משתמש גם היום באותו ניסוח של ״איזון״, כשהוא מתבקש להסביר כיצד אישר לכרות בשנים האחרונות מאות אלפי עצים בערים, בשטחים פתוחים, במטעים וביערות. הנתונים מבהילים: בתוך שש שנים (2013-2018) הונפקו כ-40 אלף רשיונות כריתה, שהעניקו אישור לכריתת 376 אלף עצים. כמחציתם (54.4%) נגדעו לטובת בנייה ופיתוח. ״פקיד היערות במשרד החקלאות עושה כל שביכולתו על מנת להגן על העצים, ופועל לאיזון בין הפיתוח לבין השמירה על העצים", נמסר מהמשרד.
אם מישהו חשב שמגפת הקורונה תביא לחשיבה מחדש, בזכות ההסתגרות בבתים ורדיוס ההליכה הקצר שהוכיח את חשיבותה של סביבה ירוקה לבריאות הנפשית, הרי שהוא טעה. הגיאוגרף שי הרשקו מיפה מתחילת השנה (ואנחנו רק באוגוסט) כ-114 אלף עצים שהוצאו להם רישיונות כריתה.הרשקו מדווח מדי שבוע לעוקביו ברשתות החברתיות את ממצאיו הפסימיים, תחת הכותרת "מיומנו של ממפה רישיונות כריתה". את המידע הוא שואב מ-15 רשויות מקומיות ומדיווחי משרד החקלאות, קק"ל ורשות הטבע והגנים.
השנה נגזר גורלם של 52 אלף עצי זית אירופי לכריתה. גם 14 אלף עצי שיטה כחלחלה, שנחשבת למין פולש, נכרתו. 5,600 ברושים סיימו את דרכם, כ-4,000 עצי אורן ירושלמי נעקרו מנוף ארצנו, ולצדם אלפי עצי אורן קפריסאי ואורן הצנובר. מאז ינואר הספקנו להיפרד גם מכ-2,000 אקליפטוסים ועוד כ-2,000 עצי אלון מצוי, וגם 377 סיגלונים שנוסרו וגורזנו. והרשימה מתארכת: הרדוף הנחלים, עצי תפוח, פיקוסים מסוגים שונים, עצי הדר ושקד, וגם כ-400 עצי סיסם הודי – עץ ירוק-עד שיכול להעפיל לגובה של 20 מטרים ולרוחב של 12 מטר, אוהב אקלים חם ושורד בקלות את הקיץ הישראלי, חופתו רחבה והוא מתאים לנטיעה בגינות, בפארקים וברחובות כדי להעניק צל, מפלט ושלווה לעוברי האורח.
ניסיון לברר את המספר האמיתי של העצים שנכרתו בשנים האחרונות בארץ נתקל בנתונים סותרים: משרד החקלאות טוען, כי ב-2019 אושר לכרות כ-67 אלף עצים ולהעתיק עוד כ-4,500. המספר שבו נוקב המשרד מאמיר אשתקד, עם כמעט 10,000 רישיונות לכרות כ-84 אלף עצים ולהעתיק כ-10,000. אלא שהמידע שליקט בשבוע שעבר גיא זומר, פעיל חופש המידע, מציג מספרים אחרים, כפולים. זומר מצא שלא פחות מ-233,861 עצים אושרו לכריתה אשתקד, בהחלטות של פקידי יערות עירוניים, אזוריים והקרן הקיימת לישראל.
קק״ל, הגוף המזוהה ביותר עם נטיעות ביערות ארצנו, נטעה אשתקד בערך אותו מספר עצים שהיא כרתה: 168 אלף ניטעו ו-158 אלף נכרתו.
איך ייתכן פער כזה בנתונים? במשרד החקלאות מסבירים בתגובה, כי ניכו מהמאזן את העצים שקק״ל כורתת ביערות מטעמים שונים, והתייחסו רק לעצים "שעליהם אנחנו נלחמים במרחב הבנוי".
מתברר שקק״ל, הגוף המזוהה ביותר עם נטיעות ביערות ארצנו, נטעה אשתקד בערך אותו מספר עצים שהיא כרתה: 168 אלף ניטעו ו-158 אלף נכרתו. טבלת האישורים של הקרן מפרטת סיבות מגוונות לחיסול העצים בסעיפים של חקלאות ויערנות (כמו עצים חולים, נטיעת כרם ענבים וכדומה), אבל קק״ל כורתת עצים רבים גם לטובת סלילת כבישים, פיתוח יישובים ובנייה. 54 אלף עצים שנכרתו מופיעים ברשימה ללא כל הסבר.
כשהרשויות כורתות, האזרחים מתגייסים למאבק
בחודש שעבר רשם הרשקו הישג, כאשר הצליח להציל 2,286 עצים מכריתה. מושב גרנות הגליל רצה להתרחב, וביקש רישיון לכריתת העצים הללו ולהעתקה של עוד 246 מהם. "מדובר על עצי חורש ארץ-ישראליים טבעיים לארץ ישראל״, אומר הרשקו לשומרים. ״לי זה נראה כמות גדולה מדי עבור השטח הנדרש, ולכן הגשתי ערר על הרישיון. בשימוע העליתי את הטענה הזו, במיוחד לאור השטח בו רוצים לבנות. לאחר השימוע פקיד היערות הארצי קיבל טענה זו, וביטל את הרישיון. זהו ניצחון משמעותי לטבע הישראלי". במועצה האזורית מעלה יוסף התרשמו פחות: "מדובר בהחלטה שערורייתית ותקדימית הפוגעת בחיזוק ההתיישבות בגבול הצפון".
הרשקו לא לבד במעגל המתרחב של שומרי העצים, שזועקים לעצור את ההשמדה השיטתית שלהם. אחת הבעיות המרכזיות במאבק היא חוסר השקיפות של המידע על רישיונות כריתה. בניגוד להודעות נדל״ן, שחובה לתלות אותן בסביבתו של מגרש שמיועד לבנייה כדי לאפשר חודשיים להתנגדויות, אין שום מידע דומה על עצים שעומדים להיכרת - והתושבים מתעוררים לרעש המסורים מאוחר מדי. (רישיון כריתה מתפרסם באתר של משרד החקלאות ואז יש רק שבועיים להתנגדויות).
בירת התמ״א של ישראל היא רמת גן, שיאנית הכריתה עם למעלה מ-5,000 עצים שנכרתו ב-83 רישיונות. אחריה צועדות תל אביב-יפו, שחתמה על כריתה של יותר מ-2,000 עצים.
עמותת מעירים, שאותה ייסד האדריכל אייל מגדלוביץ׳, פועלת להסרת המסך מעל הליכי תכנון. לפני כחצי שנה היא השיקה מערכת קוד פתוח, המאפשרת לכל אזרח לקבל התראות על רישיונות כריתה שניתנו באזור מגוריו, ולהגיש התנגדות בחלון הזמן הקצר שלפני הכריתה הבלתי הפיכה. הגשת הערר היא חינמית: מורידים טופס באתר האינטרנט של פקיד היערות במשרד החקלאות, ממלאים אותו ושולחים, ומקווים לטוב. ב-2020, השנה שעברה שבה כולנו הערכנו מחדש את המרחבים הירוקים הצמודים לבתינו, התקבלו במשרד החקלאות כ-60 עררים מתוך 210 שהוגשו. החיסרון במערכת של מעירים (חיסרון שנובע מחוסר השקיפות של הרשויות ומהמידע המתעתע והמסובך להבנה שהן מציגות) טמון בכך שאין בה מידע על שלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב-יפו וחיפה.
בירת התמ״א של ישראל היא רמת גן, ושלא במפתיע, היא צועדת השנה בראש הערים שניפקו רישיונות כריתה של עצים – למעלה מ-5,000 עצים ב-83 רישיונות. אחריה צועדות תל אביב-יפו, שחתמה על כריתה של יותר מ-2,000 עצים, ירושלים (כ-1,500) וחיפה (כ-800).
מאבקי התושבים להצלתם של עצים מתרחשים בכל רחבי הארץ, החל מעצומה למען אקליפטוס בודד ביישוב הגלילי כמון, כ-50 אקליפטוסים עתיקים בכביש היפה בין בוסתן הגליל לעכו שמאוימים בגלל נתיב ל״מטרונית״, כריתה של כ-300 עצים בשכונת דדו בפתח תקווה לטובת כביש עוקף 40, והרשימה מתארכת ומעידה על כך שהרבה ישראלים לא מוכנים לוותר על העצים, בניגוד לעיריות, למשרד החקלאות ולרשויות התכנון.
אם אין אכיפה, משתלם לכרות באופן לא חוקי
כריתת עץ ללא אישור ורישיון היא עבירה פלילית שנושאת מאסר של שישה חודשים או קנס, אבל האם מישהו ספג אי-פעם מאסר או קנס של ממש על כך? "אני באופן אישי דיווחתי למשרד על עשרות מקרים של עבירות. רק על שניים מהם חזרו אלי לשם בדיקת הנושא", מספר הרשקו. "למשל, קיבלתי דיווח מראשון לציון, שם נכרת עץ תות בוגר על ידי עיריית ראשון לציון ללא רישיון מתאים. ההוראה ניתנה על ידי אגף הגינון. אולם, פקיד היערות העירוני לא נתן כל רישיון לעץ – כך על פי הכורתים בשטח".
תושב חיפה שביקש להתריע על עבירות באתר בנייה ופגיעה בעצים מתאר מצב אבסורדי. לדבריו, "במשך יום שלם העבירו אותי מאחד לשני. מפקיד היערות המקומי לארצי, לרשות שמורות הטבע שהחזיר אותי לפקיד היערות הארצי. ואף אחד לא יודע לענות על השאלה. כולם מספרים שהנושא יועבר לתביעה אבל בשורה התחתונה יש עץ פגוע. אמרו לי שיחייבו את הקבלן להביא אגרונום שיבדוק את זה והרי זה אבסורד – הקבלן הוא זה שפגע בו, מסתלבטים עלינו".
על חוסר ההרתעה יעידו הקנסות הנמוכים. לפי משרד החקלאות, ב-2019 חולקו רק 66 קנסות בשווי כולל של 972 אלף שקל (ממוצע של כ-14.7 אלף שקל לכריתה, סכום זניח בעבור יזם שמעוניין לכרות עצים לטובת חניון, למשל). אשתקד חולקו קצת יותר - 82 קנסות בשווי של כמיליון שקל. בכל רחבי המדינה אוכפים את החוק רק שני פקחים של הסיירת הירוקה, ובשנים 2016–2018 יותר ממחצית מהקנסות בכלל לא נגבו.
בדיקת שומרים בנוגע לפיצוי על רישיונות כריתה -נטיעות חלופיות או פיצוי כספי על ערך העץ שנכרת- מגלה מסד נתונים לקוי ברשויות המקומיות. כאשר מרכז המחקר והמידע של הכנסת ביקש לברר את גובה הפיצויים שהתקבלו בעבור כריתות עצים, טען פקיד היערות הארצי, ד״ר ארז ברקאי ממשרד החקלאות, כי אין בידיו נתונים כאלה עקב מגבלות טכנולוגיות. גם בקשתנו לקבל את המידע נדחתה בנימוק של מידע בלתי זמין. לאיזו קופה מגיעים כספים אלו? למה הם משמשים? האם אין מסד נתונים דיגיטלי שמאפשר חילוץ מהיר שלהם? התשובות נמצאות אצל פקידי היערות.
ב-2019 חולקו רק 66 קנסות בשווי כולל של 972 אלף שקל. בכל רחבי המדינה אוכפים את החוק רק שני פקחים של הסיירת הירוקה, ובשנים 2016–2018 יותר ממחצית מהקנסות בכלל לא נגבו.
"זאת סכנת חיים לנו, כאנושות", מזהיר אביב בייליס לרנר, מייסד עמותת ונטעת, שמקדמת נטיעת יערות במרחבים העירוניים. ״הדרך למנוע את זה היא התארגנות אזרחית רחבת היקף, שחורתת על דגלה את הפיכת הערים שלנו ליערות שוקקים ומזינים. לשמור על העצים הקיימים, לנטוע עוד ועוד עצים. להפוך את העיר לרקמה חיה שתומכת חיים - זה האוויר המים והאדמה שלנו - זו התשתית של החיים שלנו ואסור לנו לפגוע בה בשום אופן. אנחנו חייבים את הצל הזה". לשם כך פתחה העמותה בפרויקט מימון המונים, שקורא לציבור לקחת חלק פעיל בהפיכת המרחב העירוני האפור שלהם ליער עירוני - מהלך שצובר תאוצה בערים מובילות בעולם.
"רוב העצים היום מתים מתחת לרדאר וזאת ההחמצה הגדולה", מסכם אגרונום שמכיר היטב גם את הליכי הנטיעות החלופיות ומציע להתייחס אליהן בערבון מוגבל. "מערכת האילנות היא מערכת מורכבת, הם תלויים אחד בשני, גם בשורשים, ורגילים לחיות כקהילה. מה שקורה היום זה שמתכננים כך שהם לא נטעים כקהילות. לכן, כשיזמים רוצים להרגיע אותנו ומספרים לנו על שתילה חלופית, צריך לדעת שהעצים הצעירים שנוטעים ברחובות היום כבר לא מקבלים מים מהחצרות, כי היזמים מתכננים עד קו אפס ומה שנשאר לאילן זה רק בור קטן של מטר על מטר. התוצאה היא שהאילן לא יגיע לבגרות ולא יתן צל, וכך רואים איך ליד בניינים חדשים אין עצים".
גם למצבים בהם היזמים מתבקשים "לשמור" על העצים בתהליכי הבנייה, הוא מתייחס: "קיים נוהל עבודה בקרבת עצים משנת 2013 שפקיד היערות בעצמו חתום עליו. אבל אם תלכי למרבית אתרי הבניה תראי שמפרים אותו. מהדקים את הקרקע וחונקים את השורשים, לעיתים חותכים שורשים כדי שיהיה נוח לבנות, או שלא שומרים מספיק מרחק מהגזע כפי שנדרש. יש נוסחה לשמירה על שטח המרחק מהגזע של העץ: 12 פעמים קוטר הגזע, למשל, אבל בפועל אנחנו רואים ששומרים על הרבה פחות. כולנו חייבים להכיר את הנהלים כדי לדעת על מה להילחם, כי אילנות מתים לאט וייתכן שעץ שנפגע בהליך בניה או פיתוח ימות עוד 10-15 ולך תחפש את היזם. הזמן להתמודד הוא בשלב התכנון. הפה היחיד שיש לעצים זה הרגולציה והאכיפה והמדינה מקלה בהיבט הזה. קוטלים פה עצים שלקח להם 80 שנה להגיע לגובה הזה".
צאלה קוטלר הדרי היא עיתונאית חוקרת בשומרים, גוף תקשורת ללא כוונות רווח וללא שיוך פוליטי ששם לו למטרה לחזק את יסודות הדמוקרטיה באמצעות פרויקטים תקשורתיים ושיתופי פעולה עם גופי המדיה הישראלית.