לאחרונה נדהמו תושבים בפתח תקווה לגלות שהעירייה המקומית הטמיעה עצים מלאכותיים מפלסטיק במרחב הציבורי. פתח תקווה לא לבד: גם קניון "שרונים" בהוד השרון מתהדר בדקלים מפלסטיק, וכמותן רשויות מקומיות רבות מציבות פסלי עצים במרחב הציבורי. אלו אומנם חוסכות בהשקיה ובתחזוקה, אבל הן מוותרות על התועלות הרבות שטמונות בנטיעת עצים אמיתיים במרחב הציבורי, ותורמות להחרפתה של בעיית פסולת הפלסטיק העולמית.
העצים שבמרחב הציבורי מהווים תשתית ירוקה שמספקת לתושבים יתרונות רבים: הצללה, הפחתת השפעתו של אי החום העירוני וקירור הסביבה, ספיחת מזהמי אוויר שונים וביניהם חלקיקים נשימים עדינים שחודרים לעומק הריאות ואף למערכת הדם ומהווים סכנה גדולה לבריאות, ויסות מי הנגר העילי בעיר וצמצום ההצפות, תרומה לבריאות הנפש ולרווחת הציבור, הגדלת מגוון המינים והעשרת הטבע העירוני ועוד.
ערים רבות הבינו את החשיבות של עצים וטבע במרחב הציבורי, ובחרו להפוך לערים ביופיליות (שמכונות לעיתים גם "ערים ירוקות"): ערים שמשלבות בתוכן את הטבע כחלק מהותי ומרכזי מהווייתן. משמעות המילה "ביופיליה" (Biophilia) היא אהבה לעולם הטבעי – וערים ביופיליות מכוונות לרצון המולד של בני האדם להיות קרובים לטבע, לאהוב ולהעריך אותו, ולקבל ממנו השראה ואנרגיה מבריאה. מטרת העיצוב הביופילי היא ליצור מרחבים עירוניים שבהם אנשים מרגישים מחוברים לטבע.
בעיר ביופילית אדם לא מרגיש שהוא נמצא באזור אורבני, אלא בסביבה טבעית יותר. בין אם מדובר במיזם ביופילי גדול ובין אם בשיקום וחידוש של פארק ישן או בהוספת צומח ואלמנטים טבעיים למרחב הציבורי, השינוי משפיע על הקהילה באופן משמעותי, משפר את הבריאות הפיזית והנפשית שלה וכן את מדדי איכות הסביבה באותו האזור: מצמצם את זיהום האוויר, מפחית את הטמפרטורות, מעלה את מגוון המינים, משפר את מצב הניקוז ותורם להפחתת הרעש שנפוץ כל כך בסביבה העירונית ושפוגע אפילו בשינה שלנו.
ללמוד מהמודל הסינגפורי
אחת הערים המובילות בתחום כיום היא סינגפור, שתוכננה מראש כעיר ביופילית. אחת ממטרותיה של העיר מראשית הקמתה הייתה להיות נקייה וירוקה, ולחנך את אזרחיה כיצד לתרום באופן אישי לשימור וקיום מגוון המינים. סינגפור יצרה תוכנית פעולה כדי למקד את מטרותיה בתחומי שימור מגוון המינים, מחקר ופיתוח, חינוך, נופש ופנאי. העיר אימצה את הסלוגן "עיר בגן" – כלומר, המיקוד בה הוא הגן: מגוון המינים, הצומח ובעלי החיים, ואילו העיר עצמה מתארחת בגן.
בעיר קיימת רשת נגישה של שבילים ומסלולי הליכה פנימיים שנקראת Park Connector Network, שמאפשרת לאנשים לעבור בקלות ממקום למקום ללא צורך בנסיעה. לכל מסלול יש שם והגדרה ייחודית והמטיילים יכולים לבחור את מסלולם על פי עניין, יעד, אורך המסלול ועוד. המסלולים עוברים על הקרקע בבסיס היער או אף בסמוך לצמרות העצים, חוצים מפרצים ומקווי מים ונמתחים לאורך טיילת הים, ומאפשרים מעבר גם לבעלי חיים.
מערכת התכנון בסינגפור כוללת הנחיות מחייבות שקובעות כמה שטח ירוק חייב להתקיים באזורים הבנויים. באזור המסחר והקניות המרכזי קיימת דרישה לבנייה מאופסת אנרגיה (כלומר, מבנים שכמות האנרגיה שנצרכת בהם שווה לכמות האנרגיה המתחדשת שמיוצרת בהם) ולכיסוי בניינים חדשים או משופצים בשטח ירוק. הדבר נעשה בעזרת גגות ירוקים, קירות ירוקים ומרפסות ירוקות. כך, כל העיר מתוכננת לקבל גישה לטבע, גם באזורים הצפופים והאינטנסיבים ביותר.
סינגפור היא גם עיר משמרת מים עוד מראשית ימיה, וקיימת בה מערכת לאיסוף מי גשם מכל רחבי האי שעליו היא בנויה. אחד הפארקים המרכזיים שעוסקים בניהול והשהיית נגר הוא פארק בישאן, שאורכו מעל 3 קילומטרים. בעבר עברה בפארק תעלת מים ישרה, מגודרת ולא נגישה שניקזה נחל באופן מלאכותי. המדיניות הביופילית בעיר הורתה על שילוב בין ה"ירוק" וה"כחול": הנחל והפארק שאותו הוא חוצה שוקמו, והנחל הפך לגוף מים רחב ידיים, מתפתל, בעל בתי גידול מגוונים ונגיש לציבור. הבטון מהתעלה מוחזר, והוא שימש לבניית שבילים, ספסלים ואבני מדרך ולעיצוב האורבני הכללי. הפארק מנקז אליו מים מכל המבנים שנמצאים סביבו, ובעת סערה הוא מתמלא במים בקצב מהיר ביותר ומונע הצפות ברחובות הסמוכים. מרחב הנחל מהווה מוקד משיכה עבור קהל רב מאוד, כולל תלמידים שמגיעים כדי ללמוד על הנחל וסביבתו, ויוצר חיבור בין הציבור לטבע.
ערים רבות אחרות באסיה מתחילות לאמץ גם הן את הגישה של סינגפור, ולאפשר לעירוניות הצפופה שלהן להתבטא בצורה טבעית יותר. העובדה שסינגפור הגיעה למטרה זו די מהר היא תוצאה של מחויבותה לחדשנות בתכנון עירוני. העיר הוכיחה שבהחלט אפשר להעביר תקנות ואסטרטגיות תכנון לעירוניות ביופילית יעילה, תוך תמיכה חזקה של הקהילה. תמריצים ממשלתיים ומחקר ופיתוח הם חלק מהתמהיל שמאפשר את השינוי החדשני.
האם אפשר ליישם את עקרונות הביופיליה גם בישראל?
אזור המזרח התיכון מתחמם בקצב מהיר יותר מהממוצע העולמי, וישראל התחממה עד כה ב-1.4 מעלות צלזיוס (לעומת ממוצע עולמי של כמעלה אחת). לפיכך, הצללה וקירור של הסביבה העירונית, שבה מתגוררת מרבית האוכלוסייה הישראלית, חייבות להפוך למטרות מרכזיות בתוכניות העבודה העירוניות. תוכניות כאלה יכולות לכלול פתרונות השקיה בעודפי קולחים (שצפויים להמשיך ולגדול בישראל בשנים הקרובות עם המשך הגידול באוכלוסייה), שילוב צמחייה במרחב הציבורי גם מעבר למפלס הרחוב (על גגות וקירות, בחניונים, בבתי חולים, במוסדות חינוך וציבור ועוד), צמצום משטחי דשא נרחבים וזוללי מים לטובת הטמעה של עיצוב בר-קיימא מחומרים טבעיים וצומח מקומי שמותאם לאקלים, תכנון מסלולי הליכה עירוניים מוצלים (בעיקר בין מוקדי עניין ובסמיכות למוסדות חינוך), שילוב הקהילה בגידול גינות ירק ועוד.
יש עוד המון מה לעשות במרחב הבנוי בישראל כדי להיערך למשבר האקלים ולשפר את איכות החיים בערים. "צמחייה" מפלסטיק במרחב העירוני אולי נראית כמו רעיון סביר מרחוק, אבל ככל שמתקרבים אליה מבינים ששום דבר טוב לא יצמח ממנה.
ד"ר מיכל צרפתי היא יועצת עצמאית בנושאי קיימות עירונית ואחריות סביבתית ולשעבר מנהלת מחלקת קיימות בעיריית חולון.
הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה