על אף שאני למודת אכזבות מועידות אקלים קודמות שהשתתפתי בהן, בכל זאת נסעתי עם מידה של אופטימיות, שאולי הפעם, משהו יהיה אחרת. דווקא בגלל השנתיים האחרונות שהיו קשות ומשמעותיות במיוחד - אסונות טבע קיצוניים ותנאי מזג אוויר קשים ברחבי העולם ובישראל שגבו (ועדיין גובים) חיים רבים; חילופים פוליטיים עם הבטחות גדולות בתחום שהצליחו לייצר תקוות מחודשות למאבק; פרסומו של דו״ח חמור נוסף של האו״ם על מצבנו ביחס למשבר האקלים והתחממות כדור הארץ, והקורונה שעדיין משפיעה על חיינו.
כל הנסיבות האלו לבדן, מספיקות בשביל שוועידת האקלים בגלזגו תהיה ועידה של הפיכת שולחנות ובשורות אמיצות. אם תשאלו אותי, בהחלט הוגן לצפות ששנתיים כאלו יביאו את מנהיגינו לשולחן עם תובנות על ניהול משברים, מה נדרש מאתנו כדי להתמודד איתם באופן צודק יותר, ובעיקר במוכנות לעשות כל מה שצריך.
בכל רחבי גלזגו, התנוססו שלטים עם הכיתוב ״ועידת האקלים – העולם נושא עיניים אליכם״. הייתה תחושה, חיצונית לפחות, שאנחנו ברגע גדול. אבל הכל היה עסקים כרגיל – בעיקר בקרב המדינות החזקות והעשירות ביותר, אלו שמכונות הצפון הגלובלי.
מדינות אלו, על אף תרומתן הגדולה יותר להחרפת משבר האקלים, פעלו בכל כוחן לסכל ולשנות ניסוחים בהסכם הסופי, שהיו מחייבים אותן לעשות מאמצים גדולים יותר. במקום להכיר באחריות ההיסטורית והנוכחית שלהן לפליטות גזי החממה, לעומת הדרום הגלובלי, הן זרקו אחריות אחת על השנייה, והתייחסו לועידה בעיקר כהזדמנות עסקית. לא ככנס חירום להתמודדות עם המשבר הגדול ביותר שידעה האנושות.
לאורך הועידה הן פעלו לדחוק מחוץ לדיון את העברת הכספים שהובטחה כבר בועידות קודמות – סכום שעומד על כ-100 מיליארד דולר, לקרן שתסייע למדינות הדרום הגלובלי אשר פגיעות יותר להשפעות משבר האקלים ותורמות להחרפתו הכי פחות; על הנזק והאובדן שנגרם לחייהן כבר עכשיו עקב סופות, שריפות ושטפונות – אסונות שנגרמים בעיקר בגלל התנהלותו של העולם המערבי. וכך קורה, שוב, שההסכם הסופי בגלזגו לא כולל החלטה אופרטיבית בסוגייה. אחת הדוגמות הבוטות והטראגיות ביותר לאי הצדק המבני שנשמר במסגרת ועידת האקלים העולמית.
דוגמה נוספת היא הסכם המתאן, עליו חתמו כ-100 מדינות בהתחייבות להפחית 30% מפליטות גז המתאן עד שנת 2030, ביניהן גם ישראל. על פניו זהו צעד חשוב וגדול, בעיקר בגלל שסוף כל סוף מדברים על גז מתאן ועל השפעותיו השליליות על התחממות כדור הארץ. גז מתאן מחמם את כדור הארץ פי 84-86 יותר מפחמן דו חמצני ב-20 השנים הראשונות בהן נפלט לאטמוספירה, והוא מגיע בעיקר משריפת גז פוסילי (גז ״טבעי״), פסולת רטובה, וחקלאות תעשייתית של מזון מן החי.
אך אם מסתכלים על הפרטים הקטנים, רואים שאין שום מחויבות אמתית לשינוי. היעד נמוך ממה שהכרחי, ומתייחס להפחתה כוללת בכלל הגורמים לגז המתאן ולא בכל אחד מהם. כמו כן, ההסכם לא מכיל בתוכו עצירה ואיסור המשך קידוחי גז פוסילי בים ופיתוח תשתיות נוספות לייצוא גז. כך מדינות כמו ישראל יכולות לצאת בהכרזות והתחייבויות על הפחתת פליטות גז המתאן, אך בו בזמן להמשיך ולקדם עשרות פרוייקטים של קידוח וייצוא גז פוסילי כמו צינור האיסטמד, שימשיכו לפלוט את אותו המתאן שהם לכאורה רוצים להפחית לאטמוספירה. איך אמרה גרטה? עוד ״בלה בלה בלה״.
על כן ובגלל עוד סיבות רבות אחרות, אנחנו נדרשים לשאול את עצמנו – איך ממשיכים מכאן? הגיע הזמן שנבין באמת שהתשובה תגיע אך ורק מאיתנו, האנשים.
מנהיגי העולם כשלו פעם נוספת, אבל למען האמת זו לא הייתה הפתעה גדולה, אלא בעיקר עוד מכה חזקה בבטן. העיניים חייבות להפסיק להיות נשואות אליהם, והפוקוס חייב לעבור אלינו. ההנהגה האמיתית חייבת להגיע מהשטח, וזה ידרוש מאיתנו להיענות לאתגר: לבנות תנועה שתיראה אחרת ותתנהל אחרת מהפוליטיקה הקיימת ומאנשי החליפות שניהלו את המשא ומתן בועידת האקלים.
בכדי לבנות את התנועה הזו אנחנו קודם כל חייבים להקשיב וללמוד מאלו שנפגעים הכי הרבה ממשבר האקלים. בוועידה פגשתי פעילים רבים מקצוות שונים של העולם – נמיביה, קפריסין (הצפונית והדרומית), הודו, מקסיקו, המזרח התיכון ועוד. זו בעצם אחת הסיבות המשמעותיות ביותר להגיע לוועידה – לפגוש את התנועה העולמית, ובעיקר את האנשים מהדרום הגלובלי שנלחמים יום יום במשבר האקלים, ואף משלמים בחייהם.
שם מתחילה הלמידה וההתפקחות. זה לא תמיד נעים, ואף יכול להיות כרוך בלא מעט טלטלות, אבל זה מה שנדרש. משום שהמאבק במשבר האקלים אינו מאבק על הפחתת פליטות, הוא מאבק על החיים, על האופן שבו הם ייראו, על איך נחיה כחברה ביחד באופן שישרת את כולם במגבלות הטבע, ואיך נבנה אותה כך שתוכל להמשיך עוד דורות רבים אחרינו. משבר האקלים נוצר כתוצאה ממערכת שמבוססת על רווחתם של מעטים חזקים על חשבונם של הרוב, ובעיקר של המוחלשים ביותר. לכן, אם אנחנו באמת רוצים שינוי אנחנו חייבים להסתכל על המערכת הזו ולדרוש לפרק אותה מיסודה.
זה דורש מאיתנו לדבר יותר אמת ולהקשיב, לא רק למי שנמצאים מעבר לים ונפגעים הכי הרבה ממשבר האקלים שם – אלא גם פה בארץ הזו, ומה האחריות שלנו ביחס לזה. לאתגר את עצמנו להשתנות ולצאת מאזורי הנוחות שלנו. להטיל ספק בסיפורים עליהם גדלנו, התבניות החברתיות לתוכן נולדנו – ולשאול את עצמנו את מי הן משרתות. להבין שכמו בקורונה, אנחנו תלויים זה בזו ולכן המאמץ חייב להיות קולקטיבי, וחייב להתבסס על סולידריות. להכיר בפריבילגיה שלנו לא מתוך אשמה אלא מתוך אחריות, ולהשתמש בה עבור אלו שמדוכאים ונפגעים הכי הרבה. לא לאפשר לדיונים על משבר האקלים להמשיך לדחוק לשוליים את מי שנפגעים כבר עכשיו הכי הרבה מהמציאות הקיימת – נשים, להטבקיות, פלסטינים, אנשים בעלי מוגבלויות, בעלי חיים ועוד. להמשיך שיח אקלימי שאינו מבוסס על עקרונות של צדק ושוויון הוא שיח שמשעתק את העסקים כרגיל של המדינות החזקות שלא לוקחות את המשבר הזה ברצינות.
מאבק האקלים זקוק לתקווה, אך יותר מכך, הוא זקוק לאומץ. המנהיגים מפחדים מדי, לכן זה עלינו להיות אמיצים - יש לנו הכל להפסיד.