מאז משבר הקורונה, בוחרים הישראלים לצרוך פחות ולמחזר יותר, כך עולה ממחקר חדש של 3 חוקרים מהאונ' העברית, ת"א ובר אילן – בו הצהירו 40 אחוז מתוך 400 המשתתפים שמאז משבר הקורונה הם ממחזרים יותר. בנוסף, 45 אחוז הצהירו על כוונתם להפחית בצריכת מוצרים כדי להפחית את הזיהום הסביבתי. מנגד, בתקופת הפסח אנו חוזים בעלייה עצומה בצריכת מזון, מוצרי חשמל, טקסטיל ואריזות/בקבוקי פלסטיק ההופכים להררי אשפה עצומים שאנו מייצרים. למרבה הצער, 80% מאותה אשפה אינה נשלחת למחזור, אלא מוטמנת באדמה ומסבה נזקים אדירים לסביבה.
את עלויות המיחזור סופגים בעיקר אנחנו – האזרחים. האם הגיוני שב-2021 אחריות המחזור עדיין מוטלת ברובה על המדינה ובפועל, רוב האשפה הולכת להטמנה וממומנת מכספי המיסים שלנו? במקום לנקוט במדיניות של כלכלה מעגלית וב"אחריות יצרן מורחבת", כנהוג בארה"ב ובמדינות מערב אירופה, בישראל ממשיכה הפסולת להוות הוצאה משמעותית מתקציב הרשויות המקומיות. שיעורים נכבדים מהארנונה שאנו משלמים, מוקצים לטובת טיפול בפסולת, הגדלה בהיקף של כ-2% לאורך שנים, במקום להיות מושקעים בחינוך, רווחה ומגוון שירותים לתושבים. כל עוד לא תיושם בישראל אחריות יצרן מורחבת, היקף המחזור ימשיך להצטמצם.
חוקי 'אחריות יצרן מורחבת' (Extended producer responsibility) מבוססים למעשה על העיקרון של "זיהמת - שילמת". כלומר היצרן (או היבואן) אחראי על ההשלכות הסביבתיות מפעילות הייצור שלו - לכל אורך חיי המוצר: ההובלה, המכירה, השימוש, הפסולת ועוד. וכך, במקום שכלל הציבור יישא במימון הטיפול בפסולת באמצעות כספי המיסים, היצרן יישא באחריות ובמימון תהליך המיחזור, מה שיהווה עבורו תמריץ להפחית את כמות הפסולת המזיקה, דרך יצירת מוצרים סביבתיים וברי קיימא.
בשנה האחרונה אנו עדים לניצנים של מהפכה חדשה, שאינה באה לידי ביטוי בהכרח בהרחבת היקפי המיחזור, אלא בהפנמה של התעשייה והעסקים בחשיבות המיחזור למרקם החברתי והכלכלי בישראל, ובלקיחת אחריות על יישומו, כלומר על יישומה של כלכלה מעגלית.
היוזמה של אחת מחברות מוצרי החשמל המובילות בישראל, להקמת מפעל מיחזור למקררים ומזגנים, מהווה דוגמא מובהקת לכלכלה מעגלית – כאשר חברה מסחרית לוקחת אחריות מלאה על שרשרת המוצרים שלה, ויוזמת הקמת מפעל מיחזור בתקינה אירופאית. כך, החברות המסחריות מפנימות בהדרגה את אחריותן לסביבה, כמו גם לוקחות חלק אקטיבי בתהליך.
מיחזור הוא תהליך מורכב ביותר, המחייב את החברות והיצרנים להרחיב את מעגל העבודה למפעלים נוספים, ובכך מגדיל עוד יותר את יעילותה של הכלכלה המעגלית. לדוגמא, לאחרונה הושק במעמד השרה להגנת הסביבה מפעל חדש – 'מיחזור למען שוויון', אשר יטפל במחזור מנועים חשמליים. המפעל צפוי להעסיק עשרות אנשים בעלי צרכים מיוחדים מכל גווני הקשת של החברה הישראלית: דרוזים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. מיזם מעורר השראה המשלב דו קיום, שמירה על איכות הסביבה ושילוב אנשים עם צרכים מיוחדים במעגל העבודה. משבר הקורונה הותיר אלפים מקרבם ללא מסגרות תעסוקה, ודחק אותם אף יותר לשולי החברה. המפעל מאפשר להם להתפרנס בכבוד, לחזק בקרבם את תחושת המסוגלות ולהפכם מנתרמים לתורמים.
אך החגיגה עדיין מוקדמת - בישראל מיושם חוק 'אחריות יצרן מורחבת' רק על פסולת אלקטרונית, בקבוקים, אריזות וצמיגים, בעוד שאר עלויות המחזור נופלות על העיריות ומיסי האזרחים. לעומת ארה"ב ומדינות מערב אירופה בהם מיושם החוק במלואו על יותר מ-20 סוגים של פסולת - פסולת בניין, בדים וטקסטיל, פלסטיק חקלאי, שלטי חוצות, רעפים, ריהוט, חלונות, מוצרי זכוכית, רכבים ועוד.
בשקט בשקט מתרחשת בישראל מהפכה סביבתית של כלכלה מעגלית. האסטרטגיה החדשה של המשרד להגנה"ס מובילה לצמצום ההטמנה והגדלת המיחזור, כמו גם להרחבת מעגלי התעסוקה בכל רבדי הכלכלה והחברה. אך מדובר עדיין בתינוק רך שנולד - מכאן ועד ליישור קו עם הסטנדרטים האירופאים, ויישום כלכלה מעגלית יעילה ורחבה, הדרך עוד ארוכה.
הכותב הוא דן הלמן, מנכ"ל משותף בתאגיד מ.א.י למיחזור פסולת אלקטרונית