"עשיתי קורס פרמקלצ'ר לפני יותר מעשור וזה היה מעורר השראה, התאהבתי בתחום", מספרת לורליי ויצמן (41) מפרדס חנה, נשואה ואימא ליוגב (5) ומיקה (2), "לאחר הולדת מיקה, נחשפתי לתנועת 'אפס פסולת' (zero waste) בחו"ל, והחלטתי לעשות שינוי באופן בו אנחנו מתנהלים כמשפחה, לאורח חיים מתחשב יותר בסביבה. בהמשך הבנתי, שאני רוצה לסייע לאנשים להצטרף למסע האקולוגי, שיש לו יתרונות בריאותיים וגם כלכליים, עשיתי קורס 'יועצי סביבה וקיימות', ופתחתי את הבלוג 'מושג ירוק', במקביל התחלתי לשתף ב"אמא אקולוגית" במסע שלנו".
לורליי מספרת, שילדיה מתחנכים לנהוג באופן מתחשב בסביבה, באמצעות חיקוי הוריהם. "ליוגב אני ממש יכולה להסביר למה אנחנו קונים בתפזורת, או קונים את הירקות בשקיות שהבאנו מהבית, או משתמשים במפיות מבד, בגיל הזה עדיין קל להתוות הרגלים. יש לנו קומפוסטר בחצר ואנו שמים שם יחד את שאריות המזון, ויוצרים דשן לצמחים וככה אני זוכה להראות לו בלייב שפסולת יכולה להפוך למשאב. לכן, כשהוא מבקש שאקנה לו מוצר שנמצא באריזת פלסטיק, אני מסבירה שאנחנו פחות מעדיפים להשתמש בפלסטיק כי הוא לא יכול להפוך להיות אוכל לצמחים. אך על אף, שאני מאוד רוצה לחיות באופן מקיים ומתחשב בסביבה, אני גם אימא לילדים קטנים ולא יכולה להתעלם לגמרי מהרצונות והגחמות שלהם, אז אחת לכמה זמן אני גם קונה להם במבה או פלפלים גמדיים שנמכרים באריזת קלקר".
לתפיסתה של לורליי, חינוך ילדים לאורח חיים ירוק יכול להתחיל עוד בטרם נולדו. "הכול נושא של צריכה נבונה, אם ניקח כדוגמה את אותן חבילות לידה שנמכרות באלפי שקלים – הן ממש מיותרות, מהרגע שהילדים נולדים, גוררים אותנו לצרכנות יתר באמצעות מניפולציות של הפחדה ואשמה. עגלה, מיטה, משחקים, בגדים – אנחנו השגנו את הכול מיד שנייה, גם כשקונים לילדים צעצועים מיד שנייה הם לא פחות מאושרים. באותה מידה, אנחנו מחנכים למינימליזם – נפרדים מחפצים שיש לנו בבית ולא משרתים אותנו יותר, כשלילדים יש כמות נעימה והגיונית של צעצועים, הם לא מוצפים וקופצים מדבר לדבר, אלא משחקים לאורך יותר זמן ובנוסף יותר קל להם להחזיר למקום, והם לומדים לתת ערך לחפצים שלהם. מה שנשאר הוא משחק אהוב ומה שלא, עובר לילד אחר שייהנה מהם".
"כשאנחנו יוצאים לטייל בטבע, אנחנו לוקחים כלים מהבית, שמים הכול בקופסאות לא בשקיות, וגם לוקחים את שאריות האשפה איתנו, ולא זורקים לפח", מוסיפה לורליי, "גם אם אנחנו יושבים ליד משפחה שכן משתמשת בחד פעמי, הם רואים שאצלנו הבחירה היא אחרת. הילדים מצטרפים ואוספים איתנו שאריות זבל שאחרים השאירו, ואנחנו מסבירים שאחרים לפעמים שוכחים, וכדאי שנאסוף כדי שבעלי החיים לא יחשבו בטעות שזה אוכל או שזה לא יגיע לים. בגיל צעיר, הדוגמה האישית היא הדבר החשוב ביותר. כשאנחנו מנקים את הבית, הם יכולים להיות שותפים למטלה הזו כי אני משתמשת בחומרים ידידותיים גם לילדים: חומץ לימון, סודה לשתייה, וכשאנחנו מפרידים את האשפה, אנחנו מביאים למנקה הרחוב שלנו את בקבוקי הבירה והוא מביא לנו בתמורה עלים יבשים, יוגב כבר מכיר את הברטר שלנו, ולוקח את העלים ישר לקומפוסט".
"כשילדים לוקחים חלק בפעילות הם מרגישים יותר טוב"
במקרה של ד"ר יעל לבי-פינברג (47) פסיכיאטרית ומטפלת בפסיכותרפיה מטבעון, ואימא לשתי בנות (16.5, 10), הקריאה הגיעה מבתה הבכורה. במאי 2019 בעקבות הנאום שנשאה גרטה תונברג באו"ם, ודרישתה ממנהיגי העולם לפעול כנגד משבר האקלים, החלה בחו"ל וגם בארץ תנועה של מחאות נוער. בתה של יעל ביקשה אישור להצטרף להפגנה של תלמידים בירושלים, מול הכנסת. "הייתי בשוק כשהעלתה זאת, הזעזוע הזה הפך לאירוע מכונן בחיי. אני מתעניינת בנושאים ירוקים המון שנים, מחוברת לטבע וידעתי על משבר האקלים מגיל צעיר, אך לא שוחחתי איתה על זה בבית, בעקבות הרצון שלה להשתתף בהפגנה, התחלתי לקרוא ולהתעדכן, והבנתי שהמצב חמור משחשבתי".
יעל הבינה שבתה, כמו בני נוער אחרים, מתחילה לחוש בחרדה לגבי עתידה, נוכח משבר האקלים. בפעם הבאה שבתה נסעה להפגין, הצטרפה אליה כל המשפחה, שם הם פגשו את לוטן רז, ושמעו על תנועת הורים למען האקלים והיום יעל היא חלק מצוות ההנהגה התנועה. "הרעיון שעומד בבסיס התנועה הוא להקים קול ציבורי גדול כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות. התנועה עובדת דרך כמה קבוצות מקומיות שקיימות על בסיס התנדבותי ופועלת תחת המטריה של Parents for future - ארגון בעל סניפים ב-32 מדינות. ההורים רואים את הדאגה של הדור הצעיר לעתידו, ונהיים יותר מודעים לכך שאנחנו בבעיה גדולה. אנחנו צריכים לאחד כוחות באופן גלובלי, אחרת לא יהיה שינוי".
בביתה, יעל מנסה לחנך את הבנות לצרכנות נבונה, שמירה על הטבע, הפרדת פסולת ומחזור. "מאז שעברנו לטבעון התחלנו לעשות קומפוסט, מה שלא עשינו כשגרנו ברמת גן. הפחתנו צריכה של בשר, אני צמחונית כבר 15 שנה ובתי, על אף שהיא קרניבורית, מאז ששמעה על משבר האקלים, החליטה שהיא רוצה להפחית באכילת בשר".
משבר האקלים, שכאמור, מעורר עניין בחלק מחוגי הנוער בארץ, עלול גם לעורר בהם ובילדים צעירים חרדה וייאוש. "ההנגשה של הנושא לילדים היא חשובה, כל ילד מגיב אחרת, אבל יש ילדים רגישים שנכנסים לחרדה מזה, ונבהלים מכך שבעוד 30 שנה המצב יהיה קטסטרופלי. בחוויה האישית שלי, ראיתי שכשילדים יותר מעורבים בפעילות, כמו ללכת להפגנה, זה נותן להם הרגשה טובה, שהם עשו משהו למען המצב".
התהיות והחששות של הורים רבים בתנועה בכל הנוגע להנגשת הנושא לילדים הובילה את חגית גפן וד"ר יעל ברקי מ"הרשת הירוקה" וד"ר יפעת כהן ממכון אופק להעלות וובינר בנושא. "בכל נושא שרוצים לדבר עליו עם הילדים ולחנך לערכים, המטרה היא לא להציף אותם במידע, ולהיות רגישים לשאלות שהם מעלים ולתגובה הרגשית שלהם", אומרת יעל ומוסיפה כי התשובות שניתנות לילדים צריכות להיות לא רק אינפורמטיבית, אלא כאלה שמבררות מאיזה מקום הילדים שואלים את השאלה, מה הם יודעים על הנושא, ואיך זה גורם להם להרגיש, "יש ילדים שקולטים הכול ויכולים לשאול – האם העולם ייהרס? מה עונים לשאלה כזו? מצד אחד אנחנו לא רוצים לשקר לילדים שלנו ולהגיד שהכול יהיה בסדר, ומצד שני, רוצים להראות להם שיש מה לעשות כדי לשפר את המצב. בני הנוער יודעים המון, מבחינתם עוד 10 שנים יכול להיות שכבר נאבד שליטה, והכול ייחרב. יש להם נטייה לפרש בצורה קיצונית, אבל הם יודעים שחייבים לעצור עכשיו. לעומתם, ילדים צעירים לא מבינים מושגים מופשטים כמו אקלים, רק מגיל 11-12 יש להם יכולת לקלוט את הנושא, ולכן כלל לא צריך להעלות את הנושא בפניהם, אלא לדבר על מזג אוויר, ובעיקר לחבר לאהבת הטבע".
בדומה ללורליי, גם יעל מסכימה שחינוך לקיימות, כמו הפרדת פסולת, מתחיל מדוגמה אישית של ההורה. "יש כל מיני דרכים להנחיל את הערכים שלנו, חשוב שאנחנו כהורים נראה דוגמה אישית על ידי לקיחת אחריות שלנו. כשעברתי לצמחונות, הפסקתי לקחת שקיות מחנויות ואני תמיד באה עם סל או שמה בתיק. הילדות שלי רואות את זה. כאימא, אני עובדת קשה להנחיל ערכים של קיימות אבל הבנתי שזה לא מספיק, לכן הצטרפתי לתנועה. בצד הפעולות האישיות שעושים, וכל אחד עושה כמיטב יכולתו, אנחנו חייבים שינוי מערכתי, שינויים רבים צריכים להיעשות, אם לדוגמא לא תהיה רגולציה של כמויות הפלסטיק שיש פה, לא יהיה ערך לפעולות שלנו".
