פריפיאט שבאוקראינה שונה מכל מקום אחר שבו הייתי. זהו מקום של ייאוש מוחלט.

על פני השטח, זו עיר נחמדה למדי, עם שדרות, מלונות, כיכר מרכזית, בית חולים, פארקים עם מתקני שעשועים, בית דואר מרכזי ותחנת רכבת. יש בה כמה בתי ספר ובריכות שחייה, בתי קפה וברים, מסעדה על גדת הנהר, חנויות, סופרמרקטים ומספרות, תיאטרון ובית קולנוע, אולם ריקודים, אולמות התעמלות ואצטדיון כדורגל עם מסלול אתלטיקה. יש בה את כל אמצעי הנוחות שאנו, בני האדם, בראנו כדי לאפשר לעצמנו חיים נוחים ושבעים—כל המרכיבים שמאפיינים סביבת חיים מודרנית.

סביב מרכזה התרבותי והמסחרי של העיר מרוכזות דירות המגורים. יש בעיר מאה ושישים מגדלים, שמיקומם נקבע ביחס לרשת כבישים מתוכננת היטב. לכל דירה, המרפסת שלה. לכל מגדל, המכבסה שלו. המגדלים הגבוהים ביותר מגיעים לעשרים קומות, ובראש כל אחד מהם מתנוססים פטיש ומגל ענקיים עשויים פלדה, סמלם של מי שהעיר היא יצירתם.

פריפיאט נבנתה על ידי ברית המועצות, בתנופת בנייה אחת, בשנות השבעים של המאה הקודמת. היא הייתה ביתם המתוכנן, המושלם, של חמישים אלף איש כמעט, אוטופיה מודרניסטית שנתפרה למידותיהם של טובי המהנדסים והמדענים בגוש המזרחי, ושל משפחותיהם הצעירות. סרטוני חובבים משנות השמונים המוקדמות מראים אותם מחויכים, מטיילים ברחובות, דוחפים עגלות ילדים בשדרות הרחבות, משתתפים בשיעורי בלט, שוחים בבריכה האולימפית ושטים בסירות על הנהר.

אבל היום, איש אינו גר בפריפיאט. הקירות מתפוררים. החלונות שבורים. משקופי הדלתות מתמוטטים. כשאני משוטט בין בנייניה החשוכים והריקים, עלי להיזהר בצעדיי. כסאות שכובים על גבם במכוני היופי, מוקפים במייבשי שיער מאובקים ובמראות שבורות. נורות נאון מתנדנדות מתקרתו של הסופרמרקט. רצפת הפרקט של בניין העירייה נקרעה ממקומה, לוחותיה התלושים מתגלגלים לאורכו של גרם מדרגות שיש רחב-ידיים. מחברות שכתב יד קירילי ברור מעטר את דפיהן בדיו כחול מושלכות על רצפות הכיתות בבתי הספר. בשיטוטיי אני מוצא בריכות שחייה מרוקנות. בדירות, מושבי הספות קרסו לרצפה. המיטות רקובות. הכול חסר-תנועה—בהפוגה. כל משב רוח מקפיץ אותי ממקומי בבהלה.

כל דלת שבעדה אני נכנס גורמת לחסרונם של אנשים להיות מטריד יותר. היעדרותם היא האמת הנוכחת ביותר. ביקרתי בערים פוסט-אנושיות אחרות—פומפיי, אנגקור ואט ומאצ'ו פיצ'ו—אבל כאן, הנורמליות של המקום ממקדת את תשומת הלב באי-הנורמליות של נטישתו. מבני העיר ומתקניה מוכרים כל כך עד שברור שהיעדר השימוש בהם לא נובע מחלוף הזמן בלבד. פריפיאט הוא מקום של ייאוש מוחלט משום שכל מה שיש שם—מלוחות המודעות שאיש אינו מסתכל בהם עוד, דרך סרגלי החישוב המושלכים בכיתת המדעים ועד לפסנתר ההרוס בבית הקפה—הוא אנדרטה ליכולתו של המין האנושי לאבד את כל הנחוץ לו והיקר לליבו. על פני כדור הארץ יש רק לנו, בני האדם, די כוח לברוא עולמות ואז להשמידם.

ב-26 באפריל 1986 התפוצץ כור מספר 4 בתחנת הכוח הגרעינית "ולדימיר איליץ' לנין" הסמוכה לפריפיאט, הידועה כיום לכול כ"צ'רנוביל". הפיצוץ נגרם בשל שילוב של תכנון גרוע וטעות אנוש. בתכנונם של הכורים בצ'רנוביל נפלו פגמים, שצוות ההפעלה של הכורים לא היה מודע להם. ואם לא די בכך, אנשי צוות ההפעלה עצמם היו רשלניים בעבודתם. הכור בצ'רנוביל התפוצץ בגלל טעויות—ההסבר האנושי מכול.

חומר רדיואקטיבי, בכמות גדולה פי ארבע-מאות מזה שהופץ בעקבות הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי גם יחד, נישא ברוח מעל רוב יבשת אירופה. הוא נפל מהשמיים בטיפות הגשם ובפתיתי השלג וחדר לאדמה ולנתיבי המים של ארצות רבות, עד שלבסוף התפרק ונטמע בשרשרת המזון. מספר המיתות המוקדמות שנגרמו בשל האירוע עדיין שנוי במחלוקת, אבל האומדנים מגיעים למאות-אלפים. רבים כינו את צ'רנוביל האסון הסביבתי היקר בהיסטוריה.

למרבה הצער, זו לא האמת. משהו אחר מתחולל בכל מקום, לאורכו ולרוחבו של העולם, ואף שקשה להבחין בו ביומיום, הוא מלווה אותנו לאורך מרבית המאה האחרונה. גם התרחשות זו היא תוצר של תכנון גרוע ושל טעות אנוש. לא תאונה אומללה אחת, אלא הזנחה ואי-הבנה שמשפיעות על כל דבר שאנחנו עושים. היא לא התחילה בפיצוץ יחיד. היא התחילה בשקט, לפני שמישהו הבין מה קורה, והייתה תוצאתן של סיבות מגוונות, עולמיות ומורכבות. השלכותיה אינן יכולות להיבחן באמצעות מכשיר יחיד. נדרשו מאות מחקרים בכל רחבי העולם כדי לאשש את עצם התרחשותה. השפעותיה יהיו עמוקות לאין שיעור מאלה של זיהום הקרקע ונתיבי המים בכמה ארצות חסרות-מזל—בסופו של דבר, היא עלולה להוביל לערעור ולקריסה של כל מה שאנחנו מסתמכים עליו.

זו הטרגדיה האמיתית של זמננו: הפגיעה האנושה במינים—לעיתים, עד הכחדתם המלאה—שגרמה לירידה חדה במגוון הביולוגי[*] של כוכב הלכת שלנו. כדי שהחיים ישגשגו באמת על כדור הארץ, נדרש מגוון ביולוגי עצום. כדור הארץ יכול להתנהל ביעילות רק כאשר מיליארדי אורגניזמים מפיקים את המרב מכל משאב ומכל הזדמנות, וכאשר חייהם של מיליוני מינים שלובים אלה באלה, ומזינים אלה את אלה. ככל שהמגוון הביולוגי גדול יותר, כך החיים על כדור הארץ בטוחים ויציבים יותר, ובכלל זה גם חיינו אנו. ואולם אורח החיים הנוכחי שלנו, בני האדם, פוגע בזאת בדיוק—במגוון הביולוגי בכל רחבי העולם.

כולנו אשמים. אבל למען האמת, זה לא בגלל משהו שעשינו. אדרבא, זה בגלל שרק בעשורים האחרונים התחלנו להבין שכל אחד ואחת מאיתנו נולד לעולם אנושי, שמעולם לא היה בר-קיימא במהותו. אבל עכשיו, כשאנחנו יודעים זאת, עומדת בפנינו הבחירה. נוכל להמשיך ולחיות את חיינו, לגדל את משפחותינו, לעסוק בשלל ענייני החברה המודרנית, ולבחור להתעלם מהאסון המתקרב ובא. לחלופין, נוכל להשתנות.

בחירה זו רחוקה מלהיות מובנת מאליה. בסופו של דבר, אין מעשה אנושי מלדבוק בחוזקה במה שאנחנו מכירים ולזלזל או לפחד ממה שאיננו מכירים. בכל בוקר, הדבר הראשון שהיו אנשי פריפיאט רואים כשהסיטו את וילונות דירתם היה תחנת הכוח הגרעינית הענקית שהייתה עתידה להרוס את חייהם ביום מן הימים. מרבית התושבים עבדו שם. מחייתם של האחרים הייתה תלויה במי שעבדו שם. רבים היו יכולים להבין את הסכנות הגלומות בקרבה גדולה כל כך לתחנה, ועם זאת, ספק אם מי מהם היה בוחר להשבית את פעולתם של הכורים. צ'רנוביל אפשרה להם ליהנות ממוצר יקר-ערך זה—חיים נוחים.

עכשיו, כולנו אנשי פריפיאט. אנחנו חיים את חיינו הנוחים בצלו של אסון מעשה ידינו, אסון שנגרם על ידי אותם הדברים ממש, שבזכותם אנחנו נהנים מחיינו הנוחים. וטבעי למדי להמשיך באותה הדרך כל עוד אין סיבה משכנעת לפעול אחרת, וכל עוד אין תכנית חלופית טובה במיוחד. זה מה שגרם לי לכתוב את הספר הזה.

העולם הטבעי גווע. העדויות לכך סובבות אותנו מכל עבר. זה התרחש במהלך חיי. ראיתי זאת במו עיניי. זה יוביל לחורבננו.

ועם זאת, יש חלופה טובה. אנו יכולים לשנות כיוון. יש לנו עדיין זמן לכבות את הכור.

ספר זה מספר את סיפורה של הטעות הזו, טעותנו הגדולה ביותר, ומסביר כיצד, אם נפעל עכשיו ממש, נוכל עדיין לתקנהּ.


 

בספרו החדש ורב המכר, האיש שהפך את סרטי הטבע לסנסציה והביא אותם לסלון של מאות מיליוני צופים ב- BBC וב-Netflix, מסכם מפעל חיים של 70 שנות יצירה. בספר זה, יוצא אטנבורו למסעו האחרון, אל עבר העתיד שלנו, במטרה להציל את העולם שחשף בפנינו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"על פני האדמה – העדות שלי וחזון לעתיד", מאת דיוויד אטנבורו | תרגום: נעמי זוסמן; עריכה לשונית: תמר נויגרטן; עריכה מדעית: אבנר גרוס | הוצאת רדיקל  –  בית לרעיונות