הכרתי את בן הזוג שלי כשהיינו בכיתה ח'. לו היה פוני אימו. אני שמעתי אבריל לאבין. התחברנו מיד. בכיתה י"א הוא הזמין אותי לדייט ראשון. קבענו להפגש בגן משחקים שכונתי, מקום נייטרלי. לא הייתי בטוחה אם אני מוכנה לקשר רציני, אז ממרום ניסיוני עשיתי את הדבר היחיד שנראה לי הגיוני: הזמנתי לדייט שלנו עוד חברים. עד היום אני זוכרת את המבט של אור מתחלף. רגע אחד הוא נראה כמו האימוג'י עם שני הלבבות במקום העיניים, ורגע אחר כך… טוב, ממש מעוך. בסוף הערב נשארנו לבד והתנשקנו בפעם הראשונה. היינו נבוכים, מבולבלים וחולמניים והקשר המתוק שלנו נמשך שלושה חודשים. נפרדנו כי הייתי עמוסה מדי בצופים. שאלתי אותו אז אם הוא רוצה שנשאר ידידים. הוא ענה שכן. שמרנו על קשר וכמה שנים אחר כך חזרנו לצאת. מאז אנחנו יחד כבר שמונה שנים.
זה לא סיפור רומנטי במיוחד. אם לומר את האמת - הוא די משעשע. כמוהו, גם הזוגיות שלנו לא מושלמת – אני טבעונית והוא אוכל בשר; אני עצלנית והוא מטפס; אני מדמיינת הרפתקאות חדשות בלי סוף והוא אוהב שאנחנו על הספה בבית. לאורך השנים חווינו אינספור רגעים נעימים וטובים, אבל גם אינספור טעויות ופאדיחות, כשלונות, עצבים, אתגרים, אכזבות. בזמן הזה הפכנו לאנשים אחרים לגמרי, פנימית וחיצונית. וזו בדיוק הסיבה שהזוגיות שלנו המשיכה – זו הסיבה שיש לנו "זוגיות מקיימת".
הנאה ורווחה בהווה וגם יציבות וביטחון בעתיד
מה זה אומר זוגיות מקיימת? כדי להבין, צריך קודם כל להבין מה זה בכלל קיימות. לפי ויקיפדיה, זוהי "היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן… הפוטנציאל לחיים של רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית". כלומר, קיימות היא היכולת לחיות ברווחה בהווה, ולדעת בביטחון (מסוים) שגם בעתיד הכל יהיה סבבה. ולמרות שכיום קיימות מקושרת בעיקר עם פעילות למען הסביבה, אלו דברים שאני משתדלת להביא לכל תחומי החיים שלי. על אחת כמה וכמה לזוגיות. ויותר מזה, כשאני מיישמת פרקטיקות של קיימות במערכות היחסים עם האנשים שקרובים אליי – גם כדור הארץ מרוויח מזה. אני לומדת איך לרפא גם את מערכת היחסים שלי איתו, מרחיבה את היכולת שלי לראות גם בו – ישות, ולא רק סופרמרקט של משאבים ממנו בני האדם יכולים לקחת עוד ועוד.
השאלה המתבקשת היא כמובן - איך עושים את זה? איך מיישמים קיימות? איך יוצרים מערכות יחסים שיש בהן הנאה ורווחה מכאן ועכשיו וגם יציבות וביטחון בעתיד? התשובות הבנאליות יכולות להיות: כנות, תקשורת פתוחה, מרחב אישי, כבוד או תחביבים משותפים. כלו אלו הם הבסיס לזוגיות טובה, נכון. אבל מה הופך זוגיות למקיימת?
שאלתי את השאלה הזאת עשרות זוגות נפלאים שאני מכירה, ומצאתי שני מאפיינים משותפים; הראשון הוא שזוגיות מקיימת היא כזו שמאפשרת לתוכניות להשתבש – זוגיות שיודעת לשחרר את מה שתכננו ובנינו, להסתגל כשהרוח משנה כיוון. זוגיות שיש בה סקרנות, בחינה, תהיה ובחירה מחודשת בכל רגע, היא זוגיות יציבה יותר. על פניו זה מפתיע – איך יכול להיות שדווקא שינויים הם אלו שמאפשרים יציבות? אבל מצד שני, זה גם מאוד הגיוני. חשבו על ציפור בטבע: כמה שינויים היא נאצלת לעבור לאורך שנה אחת? היא נכנסת לתקופת חיזור ואחר כך בוחרת עץ שיהיה לה בית; היא צדה בשביל גוזליה; נודדת למרחקים; עוברת דירה; מגוננת; נלחמת; עומדת על המשמר; נחה ומטפלת. כן, כנראה בתקופה שבמקרה יש המון חרקים ורוח נוחה היא הכי תהנה, אבל אם היא לא תאפשר לעצמה להשתנות ולזרום עם השינויים סביבה – היא פשוט לא תשרוד. ככה פועלת גם קיימות בזוגיות. ואצלנו, כך מסתבר, הרעיון הזה הוטמע ממש מהדייט הראשון.
זוגיות מקיימת לא תלויה בכותרת
המאפיין השני הוא זוגיות שעתידה לא תלוי בכותרות – לא בטבעת, לא בילדים ולא בהבטחות. הטרגדיה שבזוגיות, היא שהאופציה להיפרד תמיד מונחת על השולחן. לא סתם מונחת, לפעמים היא ממש עטופה בנייר ורוד מנצנץ. זו קופסה סגורה שמכילה בתוכה את כל ה"מה אם" שנוכל אי פעם לחלום עליהם, והיא תמיד מוכנה שנפתח אותה ונגלה מה חבוי בפנים. ולכן - כל יום שאנחנו יחד, הוא עוד יום שבו בחרנו – באופן אקטיבי, להשאיר אותה סגורה. ההבנה ששום כותרת בעולם לא תעלים את קופסת ההפתעות הזו, היא שמביאה קיימות לזוגיות. היא שמבטיחה יציבות אמיתית, ביטחון, כזה שלא תלוי בדבר – בעיקר לא בכותרת.
זאת תובנה קשה. הרי כל כך הרבה סרטים, סדרות, פרסומות ותכנים דיגיטליים מלמדים אותנו שנישואים הם חוזה חתום, עסקה לכל החיים. הם השאיפה הגדולה שאחריה נוכל להאנח בהקלה ולסמן וי ענק – הצלחנו! הם ההגשמה האולטימטיבית של זוגיות. לא משנה ש50% מהזוגות מתגרשים, לא משנה שחלק גדול מהזוגות הנשואים כבר לא אוהבים לחיות יחד – ככה למדנו, שם נעצרה הקומדיה הרומנטית. אף אחד לא טורח לצלם את הרי הכביסה שהגיעו בסופה, את ניקיונות הבית והבישולים, את הריבים שנמתחו עד הבוקר – אף אחד גם לא הסביר שהם נמשכו כל כך הרבה זמן פשוט כי לא רוצים ללכת לישון כועסים. לא מדברים על הפתק הקטן שהוא השאיר מודבק על המקרר לפני שיצא לעבודה; על זה שהוא שוב שטף את כל הכלים, כי היא הייתה עייפה; על זה שהיא קנתה אגוזים, בשביל הגרנולה שלו; שהיא לא קראה ביומן שלו, למרות שהיא ממש סקרנית ויודעת איפה הוא מחביא; שהוא כיסה אותו בשמיכה כשנרדמה בסלון; שהיא זכרה להביא חלב סויה; שהוא השקה את העציצים – על הדברים הקטנים, היומיומיים, החשובים באמת –מדברים הרבה פחות מאשר על טקס החתונה הגדול. אלא שהוא מתרחש רק פעם אחת, והם קורים שוב ושוב ושוב – כל יום. זו הסיבה שהם המפתח לזוגיות מקיימת.
בחירה מודעת
הרגלים של קיימות – בכל תחום, דורשים מאיתנו תשומת לב, הם דורשים קשיבות, ומודעות למה שקורה סביבנו. כדי לשמר את מה שקיים עלינו להכיר בו, בערך שהוא מביא, לא לתפוס אותו כמובן מאליו, ולאהוב אותו גם על הפגמים שבו. זוהי פעולת הקיום, זוהי התקיימות. נוכל להתחיל מיישום שלה במערכות היחסים שלנו זה עם זו, ואולי אחר כך גם עם בעלי החיים סביבנו ועם הטבע.
היום הוא הזדמנות נפלאה להתחיל. יום האהבה, וולנטיינס דיי – גם זו עוד כותרת. אז הפעם לא אתן לכם טיפים איך לחגוג את החג, אלא אומר את האמת: זוגיות, כמו כל מערכת יחסים, היא עבודה קשה, שגרתית, מתישה ודורשת סבלנות אינסופית. יום האהבה הוא בסך הכל עוד יום שבו בחרתם – בחירה אקטיבית, לאהוב. את בן או בת הזוג, את החברה הכי קרובה, את האחות, האב, האם, את הפרחים, השמיים, הים, או את עצמכם – ואין דבר יום מקיים מזה.
אם תרצו לקרוא עוד תכנים על קיימות - מוזמנים ומוזמנות לבקר גם בעמוד האינסטגרם שלי ובקהילת הפייסבוק - חיים מקיימים.