בעודי יושבת לכתוב על איך ניתן לחבר בין גוף לנפש – איך אפשר להיות בערות לצרכים הרגשיים והפיזיים שלנו כאחד, ולמעשה מהי הדרך להרגיש את הרגשות שלנו, לתת להם מקום ולפעול באופן בריא ומחובר מולם ודרך כלל הרבדים: גוף, רגש ותודעה – אני מוצאת את עצמי מוצפת. מוצפת מסיום קשר טרי שעשה לי טלטלות בלב, מחברות ארוכת שנים שנמצאת במשבר, מאישה יקרה לליבי שנפטרה לא מזמן, מעייפות ומפחדים, ואיך ניתן להישאר בחיבור ובאיזון למרות כל אותם הדברים האלה שלמעשה מרכיבים את החיים?

לאחר שנים של טיפול עצמי, למידה של הגוף-נפש במסלול הכשרה של פסיכותרפיה גופנית, וליווי אחרות בתהליכי בריאות הוליסטיים כמאמנת כושר, לדאבוני המסקנה שלי היא שהדרך ארוכה, מפותלת ובהרבה ממנה לא נצליח לייצר את הגשרים הבריאים אל רווחה רגשית ופיזית. אבל בעצם, הסוד הוא להסכים להיות עם הקושי וה"כישלון" שבמסע, להסכים להרגיש רגשות קשים ומורכבים, ולהסכים להיות באי שלמות ובקשיים מבחוץ ומבפנים. כי כשאנחנו לא מסכימות ומסכימים להרגיש, אנחנו מניעות מעגל של חוסר קשב לרגשות שלנו – דפוס מפצה על העדר הקשב, אשמה על אותו הדפוס ואז שוב קושי בלתת מקום לרגש, וחוזר חלילה. 

אנחנו חיות וחיים בעולם שמוצף בעומס ודורשנות שלא מאפשרת לעצור, להקשיב ולדאוג לעצמנו. כפיצוי על זה אנחנו מאביסים את עצמנו במטשטשים: באוכל מעובד וזמין שקל להשיג, במסכים וסרטונים ושפע של תכנים אסקפיסטים וזמינים, באלכוהול וסמים, בכדורי שינה ומשככי כאבים ובחיי חברה שלא בהכרח מדויקים או מיטיבים לנו. אנחנו כל הזמן במיסוך החוויה האמיתית שלנו על כלל רבדיה.

אנחנו שוכחות ושוכחים לשתות מים, לקום במהלך יום עבודה ולהימתח, אנחנו שוכחות לאכול או אוכלות בצורה לא מזינה מספיק ואז לפתע הרעב יוצא מכלל שליטה, והאכילה איבדה מזמן ויסות והקשבה. אנחנו נברח אל מפגש מיותר, דרינק או שאכטה של סוף יום, סדרה שתמוסס את המחשבה והרגש, או פשוט גלילה אינסופית במסך של הטלפון.

כל אלו הן פעולות אנושיות, במיוחד נוכח החיים העמוסים והבלתי אפשריים שאנחנו חיות וחיים. אבל אני רוצה להציע כאן אפשרות נוספת, שיכולה לעזור לנו להיות יותר במודעות לדפוסים שלנו ולצרכים שלנו, ואולי אם נאמן את השריר הזה קצת יותר, נוכל לבחור במודע מתי לברוח ומתי להישאר. איך עושים את זה? הנה 5 דברים שעוזרים לחיות חיים מעט יותר מודעים ולחזק את החיבור שבין הגוף והנפש שלנו:

    1. תשומת לב לרגשות שלנו:
      לנסות ביום יום לראות מה אנחנו מרגישים ומרגישות, פשוט ככה, לקחת רגע קצר, לשים יד על הלב או על איבר אחר שמבקש תשומת לב ולהתבונן – מה קיים בי. לא חובה לפעול מתוך זה או לסדר את זה, רק לראות מה קיים לנו בראש ובגוף, איפה זה ממוקם ואיך זה נחווה, האם יש לזה אפיון נראותי בתודעה או תחושה מסוימת בחוויה הגופנית?
      לפי פסיכותרפיה גופנית יש בגוף שלנו המון ידע והמון הכוונה, ועצם היכולת לעצור, לשהות ולהתבונן, היא כשלעצמה זו שעושה הבדל ענק בין ניתוק לחיבור ובין בריחה לבין מענה אמיתי על צורך. לעיתים רק היכולת להבין אם נעים או לא נעים לנו היא כשלעצמה כברת דרך אדירה.
    2. תשומת לב לחוויות שלנו:
      לנסות לשים לב אילו דברים בחיים גורמים לנו לרווחה, רגשית או פיזית או שניהם, משהו שלאחריו החוויה החיובית נשארת ולא משהו זמני ומסמא. זו יכולה להיות תנועה – ריקוד, הליכה או שחייה; זה יכול להיות הכלב שלי או מפגש עם חברה שעושה לי טוב על הנשמה;  זה יכול להיות תחביב שמסב לי סיפוק והנאה; וזה יכול להיות ים בשקיעה או עצימת עיניים לחצי שעה על הספה. הכל מקובל והכל יכול להזין, כל אחד ומה שלו או לה מתאים.
      כשעיקר הדבר הוא לגלות מהם הדברים שמזינים אותנו וגורמים לנו להרגיש יותר טוב מבפנים.ההבנה מה מסב לנו רווחה באופן מהותי ועמוק, מאפשרת לזהות יותר בקלות גם מה גורם לנו לכיווץ, ניתוק ובריחה. ומעבר לכך – בחיים כל כך דורשניים, חשוב לשמור על הזנה שהיא לא רק דרך הקיבה.

    3. לתת מקום לרגשות קשים ומורכבים:
      גדלנו לחברה בה צריך לתפקד הרבה ומהר ואין זמן לעצב, כאב ודברים לא נוצצים ומקשי תפקוד שכאלו. אבל האמת היא, שככל שלא ניתן מקום לרגשות הללו – ככה הם יתגברו וילבשו צורות רעילות יותר עבורנו ועבור סביבתינו. במקום לברוח לסיגריה, לטלפון, או להתנהגות שבאה לפצות או לטשטש איזה רגש ולמלא באופן לא מיטיב על איזה צורך – ננסה פשוט להיות עם הרגש ועם הצורך הקשה.
      כמובן שזה אתגר לא קטן בלשון המעטה, אבל מהניסיון שלי – ככל שנאמן את השריר הזה של השהייה עם הקושי, כך גם תגדל היכולת שלנו לתת לו מקום, ולאחר מכן גם מענה מדויק ובריא יותר עבורו, ולעיתים עצם נתינת המקום לרגש זה כשלעצמו עונה על הצורך. למעשה, ככל שנוצרו לי חוויות חדשות של התמודדות, כך קל לי יותר להאמין ביכולת שלי לפעול בדרך אחרת וגם להצליח בכך.
      יחד עם זאת אני רוצה לסייג, לנרמל ולומר שגם לי ככלל האדם, יש התנהגויות דפוסיות ולא מיטיבות וגם אני במסע ארוך ולא קל כדי לשנות אותן. חלק מהדרך זה גם לחמול בדיוק את המקומות האלו שמתקשים להשתנות, ולהבין שזו הדרך הטובה ביותר שהצלחנו להתמודד באמצעותה עד כה. נוסף על כך, חשוב להבין שלמה שמרגיש עבורנו כמו דפוס רעיל, יש ערך של הגנה חשובה וחכמה שעזרה לנו להתפתח ולשרוד. דבר שמוביל אותי לסעיף הבא:
    4. לכבד את הדפוסים וההגנות שלנו: 
      לכל אחד ואחת יש סיפור חיים שונה, שכולל את הפצעים, השריטות והדברים שלא היו מספיקים או טובים דיים בחיינו. הגוף-נפש שלנו הם מערכת חכמה ומסועפת שלומדת לשרוד ולהתאקלם אל מול כל מצב וסביבת גידול וחיים, ומולם נוצרו בנו דפוסים: צורות התנהגות, רגש, ומחשבה שלא נאהב, שנסבול מהם, אבל האמת היא שהם נוצרו כהגנה וככל הנראה היא הייתה המוצלחת ביותר לאותה העת שבה הם נבנו.
      כך למשל, אם יש לי חרדת נטישה ולמדתי להיות רגישה לאחר ומרצה – אני עובדת על אלו בטיפול שלי ובמסע חיי, אבל כחלק מהעבודה אני גם לומדת להכיר בחלקים הטובים שהמבנה הזה נתן לי, בעזרה ובחכמה שיש בו. יחד עם הרבה חמלה והבנה לדפוס שלי, אט אט אני לומדת לתת לו מענה אחר – למשל ביטחון פנימי שלא יכולתי לתת לעצמי כילדה, או שהייה ומדיטציה אל מול אכילה ושתייה שפעם היו רווחות יותר כניסיון להרגיע את החרדה.
      אז כן, הדפוסים עדיין קיימים ולפעמים נדמה שלעולם גם יהיו, אבל ככל שאני מקשיבה לדפוס, שומעת מה הוא מבקש ומכבדת אותו, כך יותר מתאפשר לי לנוע ממנו ולעיתים גם להצליח ולבחור מסלול אחר. 
    5. לעצור:
      החיים שלנו בעידן המודרני מוסיפים עוד ועוד דרישות, משימות ופסגות לכבוש. יש יותר ויותר מחוזות של עיסוק ובכל אחד מהם גם המודעות ורמת הדרישה החברתית הולכת וגדלה: זוגיות שתהא מוצלחת, מתקשרת ומטופלת, בריאות שתהא מודעת ומטופחת. יש ציפייה להורות מושקעת, מעורבת ומושכלת, וכמובן גם ציפייה תמידית להיות בעלי ובעלות קריירה משגשגת, השכלה, חיי חברה, פנאי והעשרה, בית נקי, אוכל מבושל ועושה רושם שהרשימה רק הולכת ומתארכת כמציאות מקבילה והפוכה לסרטוני הרשת שהולכים ומתקצרים.
      ואני שואלת – איך נתחבר לעצמנו אם אנחנו כל הזמן רצות ורצים? חלק מהותי מהיכולת להתחבר זה לשים משקל בהתכוונות שלנו ביום יום לעצור. זו לא חייבת להיות שעה שלמה וגם לא חצי ממנה, אלו יכולות להיות 3 דקות מול החלון עם כוס מים או 10 דקות בחדר חשוך ולעצום עיניים; זו יכולה להיות החלטה לשים את הטלפון על שקט החל משעה מסוימת בערב;  אלו יכולות להיות גם כמה דקות ברכב עם שיר יפה ומזגן, רגע לפני שניכנס חזרה הביתה או נתחיל יום עבודה; זה יכול להיות פשוט בהיזכרות שלנו בנו, וברצון לעצור – גם אם זה לדקה. ברגעים האלו קורים דברים מופלאים, גם אם זו פשוט נשימה.

אני קוראת את כל אלו ומבינה שזה לא קל – לא קל לחיות חיי רווחה בעידן שלנו; לא קל להטמיע עצירה, נשימה, גבולות, מודעות ובחירה; לא קל לנוע מהדפוסים שלנו; ולא קל אפילו לעצור ולקרוא עוד כתבה של כמה דקות ולהרגיש כמה אני רחוקה מה-WELL BEING הזה שכולן מדברות עליו.

ולכן לדעתי, הדבר האחרון, האמיתי והמהותי מכל, שהייתי רוצה לקדם, להנכיח יותר בחיי ומזמינה אותך להנכיח אותו גם יותר בחייך, הוא חמלה. לזכור שאנחנו עושות ועושים את מה שאנחנו יכולים, שהחיים מאתגרים, שאנחנו לא חריגות ושהדבר שהכי הכי מביא חיבור הוא אהבה – כדי להיות בה, צריך חמלה.

הכותבת היא נועה זילברמן, סטאז'רית לפסיכותרפיה גופנית ומאמנת כושר בודי פוזיטיבית והוליסטית