אנשים מגדירים את עצמם, בין היתר, לפי הזיכרונות שהם צוברים במהלך חייהם – תמונות שצילמו, חפצים שאספו, מכתבים שכתבו, חברויות שיצרו ועוד – בזכות כל אלו הפכנו למי שאנחנו היום, לטוב ולרע.
חלק מהזיכרונות שווים כסף רב, חלקם בעלי ערך סנטימנטלי בלבד, אבל למעט הרגעים שצרובים רק בראשנו, מרבית חתיכות הזיכרון מלוכדות בחלקת האלוהים של כל אחד מאיתנו – הבית. אבל חומר הוא עניין נזיל, וכל מה ששלנו עלול להילקח בין רגע. זה בדיוק מה שקרה לנועם גרוס ולבני משפחתנו שביתם נשרף כליל בשריפה שפרצה בחיפה לפני כשנה. אבל בשביל נועם, השריפה הזו גם פתחה זווית ראייה חדשה על הקשר בין חיים, חומר ואנשים, וגרמה לו להחליט להעניק מעצמו למען אחרים, כאלו שהמזל לא לגמרי האיר להם פנים.
"הכל היה מלא עשן ולא ראיתי את הדרך"
"הרגע שבו הבנו שפרצה שריפה היה כשמישהי נכנסה לכיתה וביקשה מכל התלמידים להתפנות", נזכר נועם, היום תלמיד בכיתה י"א בבית הספר הריאלי בחיפה, שהתגורר אז עם משפחתו בתחומי הפנימייה הצבאית שבבית הספר, שאביו הוא מפקדה. "הבית שלנו היה ממש קרוב לתיכון, אז רצתי לוודא ששני הכלבים שלי בסדר. כשהגעתי הביתה היה הרבה עשן, לא חשבתי שיש באמת סיכוי שמשהו יקרה, אבל תוך פחות מרבע שעה העשן התחיל להתחזק. התקשרתי לאבא שלי, שהיה מחוץ לעיר, והוא מיד ביקש מרס"ר הפנימייה לפרוש צינורות מים בכל האזור, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ראיתי אש משתוללת במרחק של מטרים בודדים מהבית. ניסיתי להשתלט עליה בעצמי עם המטף, אבל זה היה חסר טעם. אבא שלי ביקש ממני לנעול את עצמי בממ"ד ולחכות שהכל יעבור, אבל כשהתקרבתי לשם ראיתי שהחלון והתריסים נשרפו, והבנתי שאני מוכרח לברוח משם ומהר. ניגשתי ליציאה שהייתה קרובה לכביש הראשי, אבל הכל שם היה שרוף. רצתי ליציאה השנייה, וגם היא הייתה מוקפת באש. איכשהו הספקתי לרוץ ליציאה השלישית, הכל היה מלא עשן ולא ראיתי את הדרך, אבל האינסטינקט ההישרדותי שלי עזר לי והצלחתי להיחלץ משם".
לא פחדת?
"לא היה זמן לפחד. זה יהיה שקר להגיד שלא פחדתי, אבל זה לא פחד ששיתק אותי, הדחף לפעול היה חזק יותר. לאורך כל הטירוף הזה אבא שלי ליווה אותי בטלפון והרגשתי שאנחנו עוברים את זה יחד. אחרי שיצאתי משם הרגשתי שהתפקיד שלי הוא להיות הרוח האופטימית ולגרום לכולם להבין שהכל בסדר, כי בסופו של יום ולמרבה המזל, חוץ מנזק כבד לרכוש – כל האנשים שיקרים לי ואני היינו בסדר, וזה מה שהכי חשוב. זו הייתה חוויה מוזרה ובעיקר מלמדת, אפשר לומר שהיא עיצבה את חיי. זו הייתה פעם ראשונה שהייתי ממש לבד בסיטואציה שלא הייתי מוכן אליה מראש. שמחתי לגלות שאני יכול לסמוך על עצמי תמיד, גם במצבי לחץ".
"התחושה שאין לך בית זה משהו שאני לא מאחל לאף אחד"
חודשים ספורים אחרי השריפה התקבל נועם לתכנית לפיתוח מנהיגות בארגון LEAD. מדי שנה נבחרים לתכנית 120 בני נוער, ועוברים בה פעילויות שמאפשרות להם לפתח את היכולות שלהם ולהפוך למנהיגים ומובילים. כל אחד מהם מקים פרויקט אישי בתחומו, נעזר בחברי הצוות האחרים וגם עוזר להם בפרויקטים שלהם. "הרעיון ב-LEAD הוא שכחלק מהתפיסה המנהיגותית אתה צריך ליזום – אי אפשר לפתח מנהיגות מדיבורים, חייבים לעשות בשטח", מסביר נועם. היוזמה שלו הולידה את פרויקט שדרו"ג – שיפוץ דירות לגיל השלישי, למען קשישים שאין להם משפחה או אמצעים כלכליים.
איך הפרויקט נולד?
"הרעיון נולד מהחוויה של השריפה. התחושה שאין לך בית לחזור אליו זה משהו שאני לא מאחל לאף אחד. אמנם בשבועיים שבהם לא היה לנו בית קיבלנו סיוע וישנו בבית מלון, ובמציאות מקבילה זו יכולה להיות אחלה חופשה, אבל זה הרגיש רע ולא נעים. זו תחושה שלא רציתי שאף אזרח במדינה שלנו ירגיש, ובטח שלא קשישים. אין להם שפע של זמן לחיות, ובזמן שנותר מגיעה להם איכות חיים מינימלית כדי להתקיים בכבוד, במיוחד כשאין להם כסף וקרובי משפחה שידאגו להם".
לדברי נועם, יש היום בחיפה כשבעים קשישים שמתגוררים בתנאים ירודים, ומרביתם היו שמחים לשיפוץ בבתיהם. אל הקשישים מגיעים נועם וחבריו לארגון דרך מחלקת הרווחה בחיפה. אחרי שהם מסבירים לקשישים את התהליך ומקבלים את אישורם, מגיעה לביתם סיירת שיפוצים, שמורכבת מארבעה בני נוער ואיש מקצוע שמפקח על הפרויקט בהתנדבות, ואת החומרים הדרושים לשיפוץ הם רוכשים מכספי תרומות שהם מגייסים. בזמן השיפוץ הקשישים צריכים לפנות את ביתם לכמה ימים, ואם אין להם בני משפחה שיוכלו להתארח אצלם בינתיים, בארגון דואגים להם לסידור לינה.
ממש בימים אלו, לכבוד פסח, יוצא לדרך השיפוץ הראשון. "יש תכנית מסודרת שבנויה בשלבים כדי שהשיפוץ יעבוד בצורה הטובה ביותר. מדובר בתהליך, לא משהו שיום אחד מחליטים על הדרך", מספר נועם בהתלהבות. "בני הנוער הם אלו שמבצעים את רוב השיפוץ, וזה ממקסם את היתרון היחסי שלי על פני אחרים. רציתי למצוא משהו שאני בתור נער יכול לעשות שמבוגרים לא, ואני חושב שעצם היכולת להוביל בני נוער אחרים בגילי זה הקלף המנצח שלי. זו הסיבה שהפרויקט צבר תאוצה מהר מאוד – העירייה, ארגונים ועמותות הבינו את הכוח שיש לנו, והם הולכים איתנו ותומכים בנו.
"רכוש יכול להיות שווה הכל ובאותה מידה גם כלום"
"לפעמים אתה עמוק בבועה של עצמך, החיים שלך בסדר בסך הכל וגם אם אתה עד לבעיות שמתרחשות סביבך, אתה חושב שהן גדולות למידותיך וזו הטעות. אין גבול למה שאתה יכול לעשות. זה לא שאני מיוחד יותר מאחרים, פשוט החלטתי לעשות ואני בטוח שכל אחד אחר שרוצה לפתור בעיה ויהיה מוכן להקדיש לה את הזמן, מסוגל לכך".
איך הקשישים מגיבים ליוזמה שלכם?
"הם שמחים שאנחנו מגיעים אליהם, במיוחד כי אנחנו חבר'ה צעירים שבאים עם המון אנרגיות. הם חיים עשרות שנים בבתים מוזנחים, שאמורים לשמש עבורם כמקום מבטחים אבל לא מספקים את הסחורה. הקשישה שעכשיו אני משפץ לה את הבית היא אישה מיוחדת. כשהגעתי אליה בפעם הראשונה ראיתי שהארון בחדר השינה שלה מפורק לגמרי, ממש מפגע בטיחותי. אמרתי לה שנחליף אותו, וכשראיתי בחדר השני ארון נוסף שדרש חידוש, הצעתי להחליף גם אותו. את התשובה שלה אני לא אשכח אף פעם, היא אמרה לי – 'את הארון הזה תשאיר, אני יכולה להסתדר איתו. יש אנשים שצריכים את זה יותר, תדאג גם להם'. המשפט הזה חימם לי את הלב. היא אלמנה, נכה וקשישה, ולא חסרות לה צרות. רוב האנשים חושבים מה הם צריכים ורוצים, וזה מרגש בעיניי שדווקא אישה במצב שלה, שיכלה באותו רגע לבקש מאתנו כל מה שהיא רוצה, בחרה שלא לשים את עצמה במקום הראשון ולוודא שגם אחרים יקבלו".
"החוויה שעברתי לימדה אותי שרכוש יכול להיות שווה הכל ובאותה מידה גם כלום, הכל עניין של הרגשות שיש לנו כלפיו", מסכם נועם, "הבית שלי נשרף לגמרי, לא נשאר אפילו קיר אחד, וכל הדברים היקרים פשוט לא עניינו אותי, רק המדים של הצופים מכיתה ד', שתפרתי עליהם לבד את כל הפאצ'ים. הבנתי שבסוף מה שיש לך רגש אליו זה מה שמעניין. אתה חייב לזכור מה חשוב, ובעיניי הדברים החשובים באמת הם האנשים שסביבך, הם אלו שימשכו אותך למעלה. אם קרה שנפלת לבור ואתה לא יודע איך לצאת מזה, הכי טוב להיעזר בצבא שלך – החברים והמשפחה, לא לפחד לבקש עזרה ולזכור גם לתת כשאחרים זקוקים לתמיכה שלך".
לתרומות לפרויקט שדרו"ג אפשר לפנות לנועם במייל »
הסיפור של נועם ופרויקט שדרו"ג הגיע אלינו דרך המפרגנון. גם לכם יש חדשות טובות? כתבו לנו ואולי הסיפור שלכם יהפוך הכתבה הבאה שלנו: