לפני 11 שנים הפכה סמדר חרפק לליצנית רפואית, תחת הכינוי המתאים כל כך "שמש". אחרי שנים שבהן פגשה מדי יום ילדים חולים במחלקות הקשות ביותר, הגיעה למסקנה ששינתה את כל מה שעשתה עד אותו יום: "הבנתי שילדים שמאושפזים הרבה זמן מאבדים את הזכות לדמיין ולהגשים משאלות, כי המטרה שמוצבת בפניהם היא רק להיות בריאים", היא אומרת, "אבל מה שמחזיק אותך בחיים זה מה שאתה עושה מהחיים שלך, לא רק טיפולים ותרופות. כשהבנתי את זה החלטתי להקים רכב ליצנים שכולו פנטזיה, שאי אפשר להתעלם ממנו, ואיתו נגיד לילדים – היום אני מגשים לך איזו משאלה שתרצה".
כך, לפני 4 שנים הקימה שמש בשיתוף עם הליצנים הרפואיים מעמותת "רופאי חלום", שמסגרתה היא פועלת, את הליצנבולנס – "אמבולנס לנשמה" להגדרתה – רכב מיוחד ומאובזר בציוד רפואי, שמוציא ילדים שמאושפזים בבתי חולים עם מחלות כרוניות או מסכנות חיים ליום של הגשמת משאלה. "הילדים האלו מאושפזים המון, ובשגרה שלהם יש הרבה מאוד כאב וסבל. אנחנו 100 ליצנים בכל הארץ, ובכל בית חולים יש ליצנים שלנו שמכירים את הילדים, ויחד עם הצוות הרפואי מחליטים איזה ילד להוציא ומתי – לפני ניתוח, טיפול ארוך או סיום טיפולים".
"אנחנו מוציאים את הילד מבית החולים יחד עם המשפחה, ויש לנו הזדמנות ללוות אותם יום שלם. מלבד חוויה חשוב לנו לקחת את היום הזה למקום טיפולי – למשל הורים שהילד שלהם היה בבידוד חודשים ולא זכו לחופש, זקוקים ליום משאלה כדי לנשום מחוץ לבית חולים, אז ניקח את כל המשפחה ליומיים בבית מלון, עם כל המעטפת. יש גם ימים שרוצים לתת למשפחה כוחות, כי בקרוב הילד צריך לעבור ניתוח קשה, או שיש בתמונה אח בריא וההורים כל הזמן בבית חולים, אז המטרה היא להעצים אותו, להזכיר לו שהמשפחה בסדר".
"בחרתי את המשאלות של הילדים שנשאר להם הכי מעט זמן"
מאז שהליצנבולנס נולד בתל אביב, הצטרפו למיזם המרגש שני ליצנבולנסים נוספים בירושלים ובאשקלון, ובקרוב יצטרף עוד אחד בצפון הארץ. 150 ילדים חולים כבר זכו להגשמת חלום, ורשימת הממתינים ארוכה, אבל זאת, מסתבר, היא גם הנקודה הרגישה של המיזם. "אנחנו חיים מתרומות, מהיד לפה, וכל הזמן מחפשים מי יכול לתרום", משתפת שמש בכאב, "בתי החולים משלמים על הפעילות של הליצנים הרפואיים בתוכם, אבל הליצנבולנס נודד ולא שייך לאף אחד, ולכן אין מי שמממן אותו. יש 90 משאלות ממתינות של ילדים שזקוקים ליום משאלה, שמגיע להם להגשים חלום, אבל נמצאים בהמתנה כי לא היה לנו תקציב".
לאחרונה הגיע המיזם למצב של סכנת סגירה, אבל שמש, שלא מוכנה לוותר, החליטה לצאת בקמפיין לגיוס המונים. הקמפיין יסתיים בעוד 5 ימים, אבל בינתיים כבר הספיק לעבור במעט את היעד של 350 אלף שקלים, ושמש כבר מכוונת ליעד הבא – 400 אלף שקלים, "כדי שאוכל השנה להגשים את כל המשאלות של הילדים שמחכים, ובתקווה לגייס כספים גם למשאלות של שנה הבאה".
"בגלל שלא היה לי תקציב, בחרתי את המשאלות לפי הילדים שנשאר להם הכי מעט זמן לחיות", מודה שמש, "פחדתי שלא אספיק להגשים להם את המשאלות, ומצד שני, אני הולכת לבית חולים וילדים שואלים – מה עם המשאלה שלי? זו תחושה קשה. אני לא רוצה להגיד להם לא, אבל הבעיה היא שאין כסף, ויש מערך תפעולי ענק לנהל – ביטוחים, תשלומים, להפיק ולהוציא לפועל את המשאלה, אפילו לקחת את הליצנבולנס לטסט. אנחנו ליצנים, לא מנהלים, זה אנחנו עם הלב שלנו וזהו, וכל המערך הניהולי הזה מתערבב עם המערך הרגשי והמקצועי".
"לא זכרתי שככה נראים החיים עצמם"
שמש מספרת שלאורך כל שנות פעילות הליצנבולנס, הייתה הגשמת חלום אחת שהזכירה לה תמיד למה היא עושה את מה שהיא עושה – שממשיכה לתת לה כוח ותקווה גם בגיוס ההמונים. "זו הייתה המשאלה הראשונה שהגשמתי, והיא מבחינתי הסמל, המשאלה שגרמה לי להמשיך את הפעילות של הליצנבולנס. זו הייתה נערה בת 18, שהייתה חולה בסרטן שלוש שנים עם הפסקות. רק רכשתי את האוטו, ולא היה לי אפילו ביטוח עדיין, אבל הרופא המטפל שלה אמר לי – המצב מידרדר, אנחנו לא יודעים כמה נשאר לה, ואני רוצה שתעשי לה טוב בזמן שנשאר. זה היה כמו מכה בלב.
שמש החליטה להגשים לנערה את המשאלה שביקשה – פיקניק בים. היא לקחה אותה עם אימה והאחיות שלה לחוף, והן שיחקו ורקדו שם עד הלילה. "פשוט לא נגמרו לה הכוחות ביום הזה, ובכל זאת חזרתי הביתה עם מועקה בלב. זה לא הרגיש לי מספיק", היא מספרת. אבל אז, יום אחד היא קראה לשמש לחדרה בבית החולים וביקשה שתיקח אותה שוב לים, לכבוד יום ההולדת של אימה. "ממש התרגשתי, אבל הרופא אמר שהיא כבר מחוברת לכל כך הרבה מכשירים שזה לא אפשרי. הרגשתי שאני הולכת לאכזב אותה ולא ידעתי מה לעשות".
רגע לפני ששמש וויתרה, אחד הליצנים העלה רעיון. "מה הבעיה", הוא אמר, "היא לא יכולה ללכת לים? אז תביאי את הים אליה". "למחרת הגעתי עם בגד ים, מטקות, שמשיות, קרטיבים ומגאפון, וצעקתי במסדרונות - כל האחיות לצאת מהמים!", נזכרת שמש, "חגגנו בחדר שהפך לחוף ים, וכשיצאתי משם קלטתי פתאום שבשלוש השנים שאנחנו מכירות היו לנו יחד מלא רגעים מטורפים, מרגשים ומצחיקים, אבל הרגע שהיא ביקשה לחזור אליו היה המשאלה בים. הבנתי שהפרויקט הזה עושה משהו, זה יותר גדול ממה שזה, וחייבים להמשיך. שבועיים אחר כך היא נפטרה, ועד היום, גם אחרי כל כך הרבה משאלות, זאת המשאלה שהכי נחרטה לי. משהו באישור שקיבלתי דרכה גורם לי תמיד לחזור אליה".
"כשאני רואה מה אנחנו מצליחים לעשות ביום הזה לילד ולמשפחה, איך שהם נראים אחריו ואיך שהם מתמודדים עם הטיפולים, אני מבינה כמה הוא משמעותי, ושחייבים שיהיו עשרות ליצנבולנסים", היא אומרת, "היום הזה הוא תרופה שצריכה להיות בסל התרופות. אני מקבלת יום אחרי הודעות מההורים שאומרים לי – לא זכרתי שככה נראים החיים עצמם, לא ראיתי את הבן שלי ככה חודשים, איך איחדת את המשפחה שהייתה מפורקת. כשאני שומעת את זה אני יודעת שאנחנו בכיוון הנכון, והחלום האמיתי שלי הוא שלא אצטרך להגיד לאף ילד לא".