לפני 18 שנה, כשאילנה קונסטנטינובסקי הייתה רק נערה בתיכון, נפטרה אימה אחרי מאבק קשה במחלת הסרטן. חוויית האבל הותירה אותה שבורה, אבל כשישבה לילה אחד בסלון עם אביה אחרי שנפרדו ממנה, היא הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו.
"כשאימא אובחנה כחולת סרטן, זה כבר היה מאוחר מדי", היא נזכרת, "עלינו לארץ מברית המועצות, וההתאקלמות גם ככה לא הייתה מדהימה, אבל זה ללא ספק החמיר את הכל. בהתחלה היא קיבלה כל מיני אבחונים שגויים, וכשהסרטן התגלה – לרפואה לא היה יותר מדי מה להציע". ההידרדרות הייתה מהירה, קשה ואכזרית ותפסה את כל בני המשפחה לא מוכנים. כשסבה התבשר על כך, הוא חטף התקף לב, ונפטר גם הוא לאחר יומיים. "לא יכולנו להכיל יותר כאב. הכל היה נורא קשה, וכולנו היינו ממוטטים", היא מספרת.
אחרי שקרה הגרוע מכל, החליטה קונסטנטינובסקי שהיא חייבת לעזור לחולי סרטן, אבל לא ידעה איך. הרגליים הובילו אותה מעצמן למרכז הרפואי וולפסון בחולון, שם התגוררה אז המשפחה, אבל במחלקה האונקולוגית סירבו להכניס אותה סתם כך. "חזרתי הביתה וישבתי בשעת לילה מאוחרת עם אבא שלי", היא מספרת, "אמרתי לו שאני רוצה לפתח משהו שיעזור לחולי סרטן. רציתי פשוט להיטיב עם אנשים, אבל באופן טבעי חולי סרטן היו קרובים לליבי".
הם החלו לגלגל רעיונות, ואביה, נוירולוג שעשה הסבה לרפואה משלימה ומומחה לשיטות טיפול שמעניקות כלים לחולים, סיפר שיש כל מיני שיטות שהופכות חפצים לכלים טיפוליים. פתאום, משום מקום, חשבה קונסטנטינובסקי על דובוני פרווה. "לא הייתי בכלל ילדת בובות ודובונים", היא מסבירה, "אבל משהו גרם לי לחשוב שהכי טוב שזה יהיה דובון, ואבא אמר שזה רעיון מעולה". היא לקחה דף וכתבה עליו הוראות: "לחבק שלוש פעמים ביום, עשר דקות בכל פעם, והדובון יחזק אותך וייתן לך כוח להחלמה". "הייתי צעירונת, מה ידעתי על החלמה? אבל האינטואיציה הנחתה אותי", היא אומרת.
קונסטנטינובסקי ניגשה לחנות, קנתה עשרה דובונים, והתחילה להעניק אותם במצבים עצובים שנתקלה בהם במעגלים הקרובים אליה, כמו טרגדיות משפחתיות או אנשים שחלו, כדי שאנשים יוכלו ליהנות מהחיבוק שלהם. על גבי הדובונים היא תפרה תגים מיוחדים עם הוראות החיבוק שהגתה, שלא השתנו, אגב, מאז ועד היום.
הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, כשפיגועים הכו במדינה מדי יום והותירו אחריהם משפחות הרוסות, והתכניות של קונסטנטינובסקי השתנו מעט. "החלום שלי היה להעניק את הדובונים במחלקות אונקולוגיות, אבל ראיתי שהמדינה שלי בוערת ומדממת. אבא ואני חיפשנו איך לעזור, היינו נוסעים לבתי חולים לתמוך בפצועים. ידעתי שהמדינה צריכה את החיבוק הזה". במקביל, היא נכנסה לפורום של נפגעי טרור והחלה לכתוב למשתתפים מכתבים שבהם שלחה להם חיבוק וביקשה לשלוח להם דבר נוסף – הדובונים.
קונסטנטינובסקי המשיכה לסייע לנפגעי טרור, אבל כל הזמן הרגישה שהיא רוצה להגשים גם את החלום המקורי שלה. היא החלה לפקוד מחלקות אונקולוגיות בבתי חולים שונים, שהפעם כבר פתחו בפניה את הדלת. "התייחסתי לפרויקט הזה כמו לשתיל שכל הזמן השקיתי וטיפחתי, ולמרות שהחיים כל פעם משכו אותי לכיוונים אחרים – לימודים, עבודה, פרנסה, תמיד התמדתי בדובוני ההחלמה. קניתי דובונים והענקתי אותם לחולים, ועם הזמן והניסיון השתכללתי והתייעלתי. בעקבות התגובות ממי שקיבלו את הדובונים הבנתי שיש לי יהלום ביד, שזה לא פרויקט שנגמר אחרי כמה שנים, לא מסע שאני עוברת, אלא קונספט מנצח שעליתי עליו, ואני חייבת לבנות מזה אימפריה".
אימפריה של חיבוקים
ואכן, אפשר לומר שהיום היא עומדת בראש אימפריה של חיבוקים – עמותת "דובוני החלמה". לצד עסק למיתוג ושיווק שפתחה לפני כארבע שנים, כובע מנכ"לית העמותה הוא ללא ספק המשמעותי בחייה. למעשה, היא גם מבצעת בה כל תפקיד לא מאויש, ולדבריה, בעבר היא נהגה להגיע לכל אחת מפעילויות העמותה, אבל היום מסייעים לה מתנדבים רבים, בהם 60 מתנדבים בכירים ומנוסים, שהיא מכנה "אנשי קומנדו", שמהווים את הבסיס לכל מערך ההתנדבות.
בסוף החודש תחגוג העמותה 13 שנים באופן רשמי, ולדברי קונסטנטינובסקי, זה בכלל לא מובן מאליו. "לא היו יותר מדי גופים שתרמו לנו, ואין לי מושג איך החזקתי את העמותה כל השנים", היא אומרת, "הרי לא גייסנו כספים. אם היו לנו דובונים, הענקנו חיבוקים. אם לא, אז לא".
ולכן אולי השינוי הגדול ביותר שקרה בשנים האחרונות היה כשחברת "טבע" וחברות גדולות נוספות החלו לשתף פעולה עם הפרויקט. "כשהחברות השתלבו הבנתי שיש לנו משהו, ויצרתי מודל הדרכה למגזר העסקי, ובזכות זה התרחבנו", אומרת קונסטנטינובסקי, "הרבה חברות רוצות שהעובדים שלהן יתנדבו בבתי החולים, אז הן פונות אלינו עם תרומה של דובונים וכוח אדם, ואנשי הקומנדו שלנו מדריכים את הקבוצות איך להעניק את הדובונים".
קונסטנטינובסקי מדגישה שלא מדובר בסתם חלוקת דובונים, אלא טקס הענקה של ממש, שדורש סמנטיקה מסוימת והכנה. "להעניק דובי לאדם בן 50 יכול להיתפס כזלזול וליצור התנגדות, אבל אם אומרים את הדברים הנכונים, המקבל רואה את הדברים אחרת, ופתאום עולה חיוך. רואים את זה במיוחד אצל גברים, שבאופן טבעי נוטים להיות מאופקים יותר. כדי שיקרה הקסם עם היצור הפרוותי הזה צריך לעבוד בשיטה מסוימת. אף אחד לא סתם מגיע ומחלק דובונים בלי הכשרה".
ההכשרה שעליה היא מדברת אורכת כ-20 דקות, שבהן מתנדב קומנדו מכין את המתנדבים לסיטואציות ותגובות שהם יכולים להיתקל בהן, ואז יוצאים לדרך. כל מי שמעוניין יכול גם להפוך לחבר קומנדו אחרי הכשרה של שעתיים בתיאוריה והתנסות מעשית. את ההדרכות מעבירים בכל רחבי הארץ, אולם בי"ח וולפסון כבר הפך לבית שני עבור העמותה, והוא מעניק להם את חדר ישיבות ההנהלה להדרכות. "זה הפך לאקדמיה לדובוני החלמה", היא צוחקת.
יותר מ-38 אלף דובונים
לדברי קונסטנטינובסקי, אנשים רבים לא מבינים בהתחלה את עוצמת הרעיון, עד שהם חווים אותו בעצמם. "זה מעין קוד כזה שפיצחתי בלי שהתכוונתי", היא אומרת, "כל כך הרבה מתנדבים מתגייסים לזה ומתאהבים בזה, מגיל 21 ועד 60 פלוס. כל אחד מביא איתו את המקום שהוא מגיע ממנו. יש מתנדבים שהם גם ליצנים רפואיים, יש גם הרבה צעירים שעומדים לפני הלימודים לרפואה, וזה מתלבש עליהם כמו כפפה ליד".
כשאני שואלת אותה על חשיבות דובוני ההחלמה, והאם לא די בתמיכה שהיא מעניקה, היא מספרת על פעם אחת שבה הגיעה לפגישה בבית חולים בלי הדובונים. "ראיתי סביבי חולי סרטן, והרגשתי שלקחו ממני את כוחות העל שלי", היא נזכרת, "זה לא משנה כמה אנרגיות, קסם וחיוך יש לי, כשאני פוגשת אדם שמתמודד עם מחלה, תמיד תהיה חומה. הדובונים שוברים אותה, והרגע הזה הוא משמעותי. הרבה אנשים מעידים שהמפגש עם הדובון עשה להם משהו מאוד חזק". ואכן, אלפי אנשים כבר עברו חוויות חזקות עם דובוני ההחלמה. מדי שנה מוענקים 3,000-5,000 דובונים, ולאורך השנים הוענקו כבר למעלה מ-38 אלף דובונים.
אחת המתנדבות סיפרה לקונסטנטינובסקי על חולה אחת, שבמשך חודש וחצי לפני שנפטרה חיבקה את הדובי שלה בלי הפסקה. מאוחר יותר, היא גילתה שהמשפחה החליטה לקבור את האישה עם הדובון. "פשוט התחלתי לבכות. בחיים לא חשבתי שזה יגיע לזה", היא מספרת, "זה גורם לך להבין שאפילו אם הסוף טראגי, משהו קרה במפגש הזה. זה לא רק חפץ, אלא אדם שהרגיש שחיבקו אותו". לפני כמה ימים, התקשרה אליה אישה אחרת, שנמצאת בתהליכי החלמה, כדי לספר לה שמתנדבי העמותה ודובוני ההחלמה היו היחידים שחיבקו אותה. "זה קרע לי את הלב, כי אני זוכרת איך המשפחה שלנו הרגישה בודדה ונטושה בעקבות המחלה של אימא, וכמה רציתי שאנשים לא ירגישו לבד", היא אומרת, "הדובונים מעלים חיוך גם אצל בני המשפחה, חלקם בוכים מהתרגשות וחלקם צוחקים. לפעמים המשפחה מקבלת את זה בצורה יותר עוצמתית מהאדם החולה עצמו".
"אני מרגישה שהיא נמצאת שם"
לאחרונה יצאה העמותה בפרויקט חדש בשם "עוצמת החיבוק", שמטרתו לעזור לילדים על הקשת האוטיסטית לווסת רגשות ולהכיר ברגשות דרך הדובונים. "זה מצריך משהו מעבר להענקת הדובונים, יש פה עניין של חזרתיות והתמדה שהכרחיות אצל אנשים עם אוטיזם, במשך כשלושה-ארבעה חודשים", אומרת קונסטנטינובסקי, ומספרת שהעמותה סיימה פיילוט מוצלח ביותר שנערך על ילדים חוסים בתפקוד הנמוך, בהנחה שאם יצלחו ברמה הזו, ההתאמה לתפקוד הגבוה תהיה פשוטה יותר. מאז קונסטנטינובסקי והעמותה כבר התבשרו שהם מועמדים לאות הצטיינות מטעם משרד הרווחה על תכנית פורצת דרך לטיפול באוטיזם באמצעות הדובונים.
כשאני שואלת אותה אם הנושא מוכח מבחינה מדעית, היא משתפת בקשיי המימון של העמותה. "מבחינה מדעית אפשר לחקור הכל, אבל הכל עניין של תקציב", היא אומרת, "בכל הפרויקטים שלנו יש אינסוף מקרי בוחן ופידבקים שאפשר לאסוף לכדי מחקר רשמי, כל מה שחסר לנו זו רק החותמת".
למרות הפרויקטים הרבים שהעמותה לקחה על עצמה, כיום היא לא מקבלת מימון עבור אף אחד מהם. עד שזה יקרה, בימים אלו יוצאת העמותה בקמפיין מימון המונים ב-Jgive בשם "עוצרים מחבקים". "שיתופי הפעולה עם החברות חשובים לנו, אבל התרומות והדובונים שלנו אוזלים", מסבירה קונסטנטינובסקי, "יש לנו עניין שהציבור יתערב ויוכל לתמוך בפרויקט ולהגיד שהוא חלק. בעצם כל מי שתורם, לא משנה כמה, הופך לשותף פעיל בעשייה שלנו. אנחנו רוצים להתרחב ושבכל מקום בו אנשים חולים רוצים חיבוק – הם יקבלו. אנחנו מגייסים חיבוקים".
לפני סיום, אני שואלת אותה מה אבא שלה חושב על האימפריה שהתחילה אצלם בסלון. "אבא מאוד גאה ושמח, הוא בעצמו חלק מאוד חשוב בפרויקט הזה, ומאוד אוהב אותו", היא אומרת, ומספרת איך בספמטבר האחרון הם הרימו יחד אירוע השקה לפרויקט חדש בשם "חיבוק לחיים", שמציע לחולי סרטן סדנאות ומפגשים לא רפואיים כמו יוגה צחוק, מדיטציות ועוד. "בשלב מסוים אבא לקחת אותי הצידה, ואמר לי שהוא לא מאמין מה צמח מאותו לילה בסלון", היא מספרת.
ומה אימא שלך הייתה אומרת?
"אני מרגישה שהיא נמצאת שם, בכל דובון ודובון. כמה שבועות לפני שהיא נפטרה, היא שכבה בבית ורציתי להביא לה משהו. נכנסתי לחנות צעצועים וקניתי לה בובה קטנה, ספק דובי ספק חזרזיר, והייתי ממש מבסוטה כשהבאתי לה אותו. היא מצידה ביקשה שאניח אותו לידה, ובכלל לא נגעה בו. כל הזמן הטריד אותי שהיא לא מחבקת אותו ונרגעת, וככה חלף עוד יום ועוד יום. כמה ימים לפני שהיא נפטרה, היא עוד הספיקה לומר לנו 'הוא שלכם', ובסוף איבדנו אותה. בדיעבד אני מניחה שבסיפור הזה טמונים הרבה מהשורשים של כל הפרויקט הזה. כבר אז הייתה לי האינטואיציה, את הכל למדתי ממנה".