חוק הגיוס הפך את השבוע האחרון לסערה מתמשכת של ספקולציות סביב הליכה לבחירות מוקדמות. הכותרות בישרו שאולי כבר ביוני הקרוב נחזור לקלפי, אבל בישיבת הממשלה האחרונה הושגה הסכמה לגבי החוק והאפשרות הזאת ירדה מהפרק, לשמחתם של תומכי הממשלה הנוכחית ולאכזבתם של אלו שדווקא קיוו להקדמת הבחירות.
אבל לדבריו של פרופסור גדעון רהט, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, בין אם קיוויתם לבחירות מחודשות או לא, זה רק לטובתנו.
"קודם כל, בחירות דחופות מקשות על הממשלה לתכנן וליישם בעיקר את המדיניות לטווח הארוך, ולכן בדמוקרטיות נהוגים מרווחים של בין שלוש לחמש שנים", הוא מסביר, "נניח שנכנס שר למשרד, למשל כחלון – הוא רץ על הטיקט של להיות שר אוצר. הוא נבחר עם עשרה מנדטים, הפך לשר האוצר והודיע שהוא רוצה להוזיל את המחירים בארץ, ובמיוחד את מחירי הדיור. אבל תוך שנתיים-שלוש קשה לעשות את זה, וזו גם לא חוכמה להעמיד אותו למבחן כזה, אבל אם הממשלה תחזיק עוד שנה, אולי אפשר יהיה להעמיד למבחן את המדיניות, את היכולות ואת הכוח הפוליטי שלו לחולל שינוי. כל משרד ממשלתי שיש בו שר צריך זמן עד ששינויים כאלו מבשילים, זמן לבצע".
זה גם הזמן שלהם לעשות רושם על הבוחרים? להוכיח את עצמם לקראת הבחירות הבאות?
"בעולם אידאלי היינו באמת מצביעים, בין היתר, לפי הערכת הביצועים של השרים, אבל לצערי מה שאנחנו מקבלים סביב הפוליטיקה זה הרבה תעמולה וספינים, שלא תמיד קשורים לאמת, ואני חושש שגם אם יהיה להם מספיק זמן, לא בטוח שיהיו לנו הכלים להעריך את הביצועים שלהם. אם כי יש היום מוסדות שכן מוציאים דוחות אמינים – OECD, הבנק העולמי, ובארץ מכוני מחקר לא מפלגתיים ועוד. המידע הזה נמצא, אבל הבעיה היא שיש יותר מדי שימוש בהטעיות".
התרגיל המסריח של שנת 90' לא יכול לחזור
לדברי פרופסור רהט, העובדה שהבחירות נמנעו מצביעות גם על כך שכללי פיזור הממשלה שהיום הם יותר מחמירים מאשר בעבר במטרה לייצב את הממשלה, כנראה עובדים יפה. "מאז שנת 2014 פועל בישראל מנגנון של אי אמון קונסטרוקטיבי מלא, שעבר במסגרת חוקי המשילות, וכדי להחליף את הממשלה צריך להציג ממשלה חליפית, דבר שהוא מאוד קשה. כלומר, לא מספיק להצביע אי אמון בממשלה, מה שאפשר היה לעשות פעם, אלא חייבים גם להציג ממשלה חלופית במקום הקיימת או ללכת לבחירות, מה שפוליטיקאים פחות רוצים. החדשות הטובות הן שהמנגנון הזה עובד, הממשלה היא יציבה, והרבה מהאיומים שאנחנו שומעים הם רעשים, וצריך להתייחס אליהם ככאלו. אפילו האיום האחרון, שבאמת נראה רציני, לבסוף לא הוביל להתמוטטות הממשלה, כי האופציה היחידה הייתה בחירות".
אין גם בעייתיות בזה שכל כך קשה להפיל ממשלה? יכול לקרות מצב שממשלה צריכה ליפול וזה לא קורה?
"בסופו של דבר ממשלות קמות ונופלות בעיקר כי יש לאנשים תמריצים מסוימים לקיים או לקיים אותן, ועדיף שהתמריצים יהיו קשים. כללי המשחק של המערכת הפוליטית דורשים היום אחריות מצד הפוליטיקאים. זה לא חוכמה רק להפיל את הממשלה. צריך לשבח את מנגנון אי האמון הקונסטרוקטיבי, הפוזיטיבי, שאומר שלא מספיק להיות נגד, אלא צריך גם להיות בעד, כלומר להציג חלופה – להקים ממשלה אחרת או ללכת לבחירות חדשות. מה שלא אפשרי יותר זה לשבת על הגדר, להיות לא פה ולא שם, ולעשות משא ומתן עם שני הצדדים בו זמנית, כמו שקרה בשנת 90' בתרגיל המסריח. זה לא יכול לחזור במסגרת הכללים הנוכחיים".
בעיניך יציבות כזאת חשובה יותר מאשר השאלה אם אנשים מרוצים או לא מרוצים מהממשלה?
"אם היה איזשהו לחץ ציבורי באמת גדול להחליף את הממשלה, אני חושב שהיה קורה משהו אחר. אחד הסימנים שמראים שהציבור מאפשר לממשלה הוא סקרים, ולא ראיתי בסקרים שמשהו השתנה מאז הבחירות האחרונות. יש שני גושים, ויש רוב לגוש שכרגע נמצא בממשלה. אז לפי כל הסימנים, אי אפשר להגיד שהציבור רוצה להחליף את הממשלה".
דווקא הפן הכלכלי של העניין פחות חשוב בעיני פרופסור רהט. "אומרים שבחירות עולות הרבה כסף למשק, אבל אותי זה פחות מטריד. בתור איש המכון לדמוקרטיה, אני מאמין שאם צריך לעשות בחירות, אז צריך לעשות בחירות, ואם הן עולות כסף, זה בסדר גמור". במקום זה, הוא רואה בביטול הבחירות יתרון אחר שאולי לא חשבתם עליו: "יכול להיות שהמשבר הזה הראה את מגבלות הכוח של ראש הממשלה, כלומר הוא לא כל יכול. אולי הוא באמת רצה ללכת לבחירות, אבל השותפים שלו מנעו את זה ממנו, ואם זה כך אז זה טוב, כי במערכת דמוקרטית אסור שיהיה למישהו את כל הכוח, אלא הוא צריך להתפזר".