עם אורלי גל, מנכ"לית עמותת נט"ל, נאלצתי לשוחח בהמשכים בין מטחי הטילים הראשונים ששוגרו מעזה לאשקלון. אם במצב שגרה מעניקים מתנדבי הקו החם של העמותה מענה ותמיכה באופן שוטף, הרי שבמציאות הנוכחית, בעקבות ההתפתחויות האחרונות בגזרת עזה, המערכת פועלת במצב שיא.
ובדיוק בימים אלו, שבהם עולה בכל הארץ הנחיצות של נט"ל, שמסייעת לנפגעי טראומה לאומית ובני משפחותיהם, מסתבר שזרועות התמיכה והסיוע שלה פועלים בהצלחה גם מעבר לים, כשממש לפני חודש הסתיימה ההכשרה הרביעית של נט"ל בשיקגו לראשי כנסיות, במטרה לסייע להם התמודד עם נפגעי פוסט טראומה כתוצאה מבעיה אחרת לגמרי – פעילות אלימה של הכנופיות ברחובות העיר.
נט"ל פועלת בארץ מזה עשרים שנה. בנוסף לקו החם שמפעילה העמותה, שמסייע ומלווה כל אדם שפונה אליו בחינם ובדיסקרטיות מוחלטת, נט"ל מפעילה כיום גם 120 קליניקות טיפוליות ברחבי הארץ. לפני מספר שנים פתחה העמותה במרכז שלה בתל אביב גם את המרכז הרב תחומי ללימודי טראומה, שבו מתקיימים קורסים והכשרות למטפלים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, קציני נפגעים בצה"ל, יועצים חינוכיים ועוד.
"לפני שלוש שנים הגיע למרכז שלנו משלחת של אנשי מקצוע. אחד מחבריה היה כריס האריס, ראש הכנסייה בשכונת ברונסוויל שבשיקגו, שבה מתגוררת אוכלוסיה אפרו-אמריקאית, וביקש שנסייע לו להקים מרכז כזה בשכונה שלו", מספרת גל, "התחלנו לשווק את הידע שלנו החוצה כבר לפני שנים, אבל עד כה עבדנו עם אוכלוסיות יחסית דומות, כמו יוצאי צבא אמריקאים שלחמו בעיראק ואפגניסטן, אז ידעתי שהפעם מדובר באוכלוסייה שבה ההתמודדות תחייב התאמה מיוחדת".
בקשתו של ראש הכנסייה באה על רקע העלייה באלימות ברחובות שיקגו. תושבי ברונסוויל חיים בעוני ובצפיפות גדולה, שכתוצאה מהם בני נוער וילדים מגיעים לעיתים קרובות לרחובות, ומוצאים את עצמם מול ארגוני פשע אלימים, כנופיות שנלחמות ביריות ברחוב, סמים, וזנות. "הם נקלעים למציאות קשה, ולפעמים גם נכנסים למעגל האלימות, כי אחד מבני המשפחה חבר בכנופיה או כי הם מנסים להרוויח כסף לאוכל ומתגלגלים לפשע. המשפחות ומערכות החינוך עומדות בפני התמודדות קשה מאוד ולרוב הן חסרות אונים", מסבירה גל.
לדברי האריס, כ-4200 צעירים מתו בשיקגו מאלימות כנופיות ומירי משנת 2012. "לעומת ירי הטילים בארץ, ההתמודדות עם יריות ברחוב מגיעה ללא אזעקת אזהרה", הוא אומר, "כשמישהו יורה ממכונית, זה תופס את מי שנמצא שם בלי הכנה. המציאות היומיומית הזו בדרך לעבודה או לבית הספר לא מאפשרת לילדים לשחק בחוץ, ומעוררת בתושבים פחד ואי וודאות האם יצליחו לחזור הביתה. אם בן משפחה נורה או נהרג, המשפחה כולה בטראומה, ואז הפחד הזה מתעורר הרבה יותר. אחת הבעיות שלנו היא חוסר במשאבים לטיפול נפשי בתושבים עצמם, שלא חברים בכנופיות".
"הילדים מקווים להיות עדיין בחיים בגיל עשרים"
כמה חודשים אחרי אותו ביקור יצאה מישראל לברונסוויל משלחת של נט"ל, כדי לבנות תכנית הכשרה וליווי מותאמת לצרכים המיוחדים במקום. "בקבוצת מיקוד שכללה ילדים ובני נוער מהשכונה עלה דבר מדהים. כשהם נשאלו על התקוות שלהם לעתיד, התשובה שלהם הייתה – להיות עדיין בחיים בגיל עשרים. התשובה הזו הבהירה לנו שהם חווים את המציאות היומיומית שלהם ככזו שהסיכוי לשרוד בה נמוך מאוד".
הפעילות המשותפת הביאה להקמת מרכז דומה לזה שמפעילה נט"ל, בשם Turn Center – המרכז לשינוי, שבנייתו מסתיימת ממש בימים אלו, שגם בו יפעלו קו סיוע וטיפולים קליניים. "התחלנו לעבוד יחד עם צוותים מקצועיים בתחומי פוסט טראומה ומומחים לתרבות אמריקאית ואפרו אמריקאית, וכמובן באופן צמוד עם ראש הכנסייה כשבמקביל נוצרו קשרים עם ארגונים נוספים ברחבי שיקגו, במטרה לאפשר לפעילות שם להסתייע בגופים מקצועיים מקומיים וכמובן לקבל תמיכה כלכלית ומקצועית נוספת ככל שיידרש".
במסגרת שיתוף הפעולה נבנה קורס הכשרה שבתחילתו נערך תהליך מיון קפדני. "לא כל אחד יכול להגיע להתנדב בקו החם שלנו", מסבירה גל, "מדובר באחריות מאוד גדולה וגם בהתמודדות לא פשוטה, שמצריכה יכולת הכלה, הבנה ורצון גדול בנתינה". מתוך 30 ראשי כנסיות וכמרים נבחרו 12, ובנוסף אליהם נבחרה אשת טיפול ראשונה שעברה את ההכשרה ביחד איתם. ההדרכה כללה לימוד של כל נושא הפוסט טראומה באופן כללי, התמודדות עם מציאות החיים בברונסוויל באופן ספציפי. מאז ההכשרה מנתחת נט"ל את השיחות של הקו החם בשיקגו במטרה להפיק לקחים ולטייב את השיחות והמענה שלהם, וגם לסייע למתנדבים בהתמודדות שלהם, לצד התמיכה שהם מקבלים בעצמם מפסיכולוגים מקצועיים.
יש דמיון בין הטיפול שלכם בארץ לבין הטיפול בשיקגו?
"בסופו של דבר פוסט טראומה היא פוסט טראומה. יש הרבה מכנים משותפים, כשבראשם כמובן המציאות שלפני הטראומה. התנאים שגורמים לאדם להיות בסיכון גדול יותר לחוות פוסט טראומה זהים: רקע משפחתי קשה, מציאות סוציואקונומית נמוכה או מציאות חיים מוחלשת כמו מחלה, קושי פיזי, משפחתי או כלכלי. אנשים שבאים מכל אלו יהיו בסיכון גדול יותר לחוות פוסט טראומה בכל מקום. הטראומה עצמה כוללת אלמנטים דומים של פחד, איום על החיים, התקפה בהפתעה, אלימות, פציעה פיזית, והביטוי של הפוסט טראומה גם יכול להתבטא באופן דומה – צעקות, פלאשבקים, בכי, הימנעות מאירועים, הסתגרות, פרישה מהחיים. גם במשפחה של האדם שחווה את הטראומה יש רגשות דומים של תסכול, חוסר אונים וסבל כתוצאה מהשינוי שחל בבן המשפחה".
אז מה בכל זאת שונה בעבודה עם האוכלוסייה בשיקגו לבין העבודה עם פוסט טראומה לאומית בארץ?
"השוני מתבטא בתרבות. בישראל כבר מדברים היום על הלם קרב, מספר הפניות אלינו עולה וההצלחה בסיוע גדלה בהתמדה. בקהילות האפרו-אמריקאיות כל קבלת סיוע נחשבת למוקצה. זו גם אחת הסיבות שבחרנו שהמתנדבים שלנו יהיו ראשי כנסיות, כי יש הימנעות מכל מה שנחשב לעזרה מגורם טיפולי נפשי, והדמות היחידה שניתן לפנות אליה היא ראש הכנסייה או הכומר. הבדל נוסף הוא השכיחות של החשיפה למציאות הטראומטית – אם בישראל אדם עבר פיגוע או אירועים קשים בצבא, הוא מקבל טיפול מחוץ למסגרת שבה התקיימה הטראומה. במקרה של פוסט טראומה שמקורה באלימות כנופיות בשכונות – האלימות ממשיכה להתקיים, ובנוסף לתמיכה מפני הפגיעה, צריכה להיות גם מערכת תומכת שיכולה לסייע להימנע מחוויות דומות נוספות, לעזור במציאת אלטרנטיבות ודרכי התמודדות חדשות עם אותה מציאות".
"מגדירים את הפעילות שלנו כתיקון עולם"
נט"ל היא אחת מכמה עמותות שהשתתפו לפני שבועיים בכנס הייצוא החברתי הראשון של מיזם Social Export Israel וארגון מנהיגות אזרחית, בשיתוף מינהל סחר חוץ, קרן רוטשילד, Roi וקרן שוסטרמן.
למה כל כך חשוב לכם לפעול במקומות נוספים בעולם כשיש כל כך הרבה עבודה בארץ?
"בדיוק משום שיש לנו כל כך הרבה פעילות בארץ, אנחנו צריכים לגייס עבורה כסף" אומרת גל, "כל הכשרה שאנחנו מקיימים בחו"ל מכניסה לעמותה עשרות אלפי דולרים, ובין היתר, זה מה שמקיים אותנו. בנוסף, אנחנו מאוד מתפתחים מהפעילות הזו – כל הפקת לקחים והתנסות כזו מקדמת אותנו ברמה המקצועית. הקהילה היהודית בשיקגו הגדירה את הפעילות שלנו שם כתיקון עולם – העובדה שיש לנו את הידע לטפל בנפגעי פוסט טראומה ושאנחנו עושים את זה בהצלחה לא צריכה להישאר רק אצלנו – להיפך. בזה שאנחנו מביאים אותה החוצה לקהילות לא יהודיות אנחנו מגדילים את האהדה והחיבור בין קהילות אחרות לישראל ולקהילה היהודית".
איך תדעו לומר שהפעילות הצליחה?
"קודם כל, עצם העובדה שהקהילות מאמצות את הפעילות ויש יותר ויותר הכשרות ופניות של מתנדבים מכל רחבי שיקגו אומרת שהכיוון נכון. הקו החם שהקמנו בפיילוט בברונסוויל פועל כבר מספר חודשים, אבל המדד להצלחה שהגדרנו הוא ההבדלים הקטנים לכאורה שמתרחשים אצל הפונים – אדם שהצליח להשתתף בברביקיו ולא נמנע בגלל הריח של הבשר, הבדל בדיבור וביחס לחיים, טונציה שונה, יותר התלהבות וחיות מצד הפונה, יחסים יותר טובים במשפחה והכי חשוב היכולת לבנות אופק חיים – רצון ללמוד לעבוד לצאת מגבולות השכונה ולהתפתח".