חוק הלאום שעבר מעורר מאז שעבר לא מעט התנגדות, ומחאות שונות כנגדו תופסות תאוצה. גם גדיר האני מחורה, פעילה חברתית למען השלום וחיים משותפים בישראל, התחילה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה מחאה אישית נגד החוק, שבה ביקשה לאחד בין ערבים ויהודים, ובימים האחרונים היא הגיעה למימדים שהיא אפילו לא ציפתה להם.
האני שינתה את שמה בפייסבוק ובטוויטר מאנגלית לערבית, וכתבה פוסט שבו הזמינה את חבריה דוברי העברית לבקש ממנה לתרגם את שמם, כדי שיוכלו להוסיף בפייסבוק גם את השם בערבית. מאותו רגע התחילה האני לקבל מאות פניות – לא רק מהארץ, אלא מכל העולם. "פנו אליי כבר אלף איש אם לא יותר", היא מספרת, "כתבו לי אנשים שלא מכירים אותי ממקסיקו סיטי, מלונדון, מצרפת, מאוסטרליה, מארה"ב, יהודים וגם לא יהודים. זה מדהים, זה נתן לי להרגיש שיש אנשים טובים בכל העולם, ומבחינתי זו אמירה".
האני מסבירה את הרעיון מאחורי המחאה הפרטית שלה: "חוק הלאום אומר שהשפה שלנו היא לא שפה רשמית במדינה, אלא רק שפה שיש לה מעמד. אני באתי להגיד שמבחינתי שפת האם שלי היא השפה הרשמית, ולכן בפייסבוק שלי, בכל מקום, אני רוצה שהשם שלי יופיע בערבית", היא אומרת, "בכל סעיף בחוק הזה נותנים לי להרגיש שאני לא רצויה פה, למרות שזו ארץ מולדתי".
בעיני האני, שפועלת מזה שנים במסגרת ארגון "נשים עושות שלום", החוק פוגע לא רק במעמד הערבים בארץ, אלא גם בתהליך השלום. "כשהחוק עבר הרגשתי שכל מה שאנחנו עושות הולך להתפוצץ. הפלסטינים לא יסכימו לשבת עם הישראלים, כי אם מעודדים חוק כזה, אז על איזה שלום רוצים לדבר? אני רוצה שנחיה בשלום, אבל הילדים ששורפים להם עכשיו את השדות בעוטף עזה – איך הם יהיו מוכנים לאהוב מישהו ערבי? ומצד שני, הפלסטינים בעזה, עם כל מה שקורה, איך הם יכולים לאהוב מישהו יהודי? אין ליהודים ולערבים הזדמנות לפגוש אחד את השני".
"מבחינתי השפה היא דרך לפתיחות והכרות"
האני מוחה גם על ההבדלה שעולה בימים האחרונים בין ערבים לבין הדרוזים. "נותנים לנו להרגיש שאנחנו שונים מהם כי הם משרתים בצבא, אבל זכויות אדם לא צריכות להיות תלויות בשום דבר", היא אומרת, "אני ממלאת את חובותיי כאזרחית המדינה, אני לא אבגוד במדינה כמו כל אזרח אחר, וזכותי לדבר בשפה שלי, לחגוג את החגים שלי. גדלתי בעכו, שהיא עיר מעורבת, וכשהייתי ילדה חגגנו את החגים ביחד עם הנוצרים והיהודים. השכנים היו מזמינים אותנו לקשט את עץ האשוח, ובחגים היהודים הייתי הולכת לרחבה של העירייה לבושה בכחול ולבן. גדלתי בבית שבכלל לא התייחסו בו לעניין של ערבים מול יהודים, אף פעם לא חשבתי על זה, לא ידעתי מה זה גזענות. אני שונאת את המילה 'שנאה'. אני יכולה לא לאהוב אדם, אבל אני לא אשנא אף אחד, כי בכל אדם יש משהו טוב, ואת זה אני מחפשת. אני לא יודעת למה המנהיגים שלנו משני הצדדים מחפשים את המפלג והמפלה".
לדברי האני, היא מקווה שהמחאה שלה תפגיש בין היהודים והערבים בארץ. "המון אנשים שינו את השם בפייסבוק, וזה נשמע סמלי, אבל מבחינתי זו אמירה, שיש אנשים שלא מסכימים לחוק הזה. יש עכשיו גם הרבה יהודים שמתחילים ללמוד ערבית, ואם יהיו קורסים בישובים ערביים, אנשים גם יגיעו לשם, וכל הפחד והחומות יפלו. מבחינתי השפה היא דרך לפתיחות והכרות. אם יש פעולה או אמירה קיצונית, אני מצפה שכולם יקומו ויגידו שהם מתנגדים - אני חושבת שהבסיס הוא העם, זה הכוח שלנו, הערבים והיהודים ביחד. מבחינתי אפילו אם יעשו תיקון חלקי לחוק זו הצלחה".
"אני חיה את השלום ואת החיים המשותפים מהיום הראשון שנולדתי, ואני כל פעם מביאה את עכו, כדוגמה שאפשר לחיות ערבים ויהודים ביחד", אומרת האני, "מגיע לנו לחיות בשקט ושלווה. אני רוצה לחוות כבר את הרגע הזה שנוכל להגיד – אנחנו חיים בשלום פה".