לא מעט מרוצים מתקיימים בכל רחבי ישראל. למשך בוקר או לילה אחד, כל הרצים מניחים את החיים שלהם בצד, משאירים את ההבדלים ביניהם מאחוריהם, לובשים חולצות זהות ולמשך כמה שעות הופכים לדבר אחד בלבד – רצים. לא פלא שמדובר באחת מהפעילויות שהכי מצליחות לאחד בין אנשים.
אבל המרוץ שיתקיים בנובמבר הקרוב בירושלים שואף לחבר באמצעות ריצה משותפת בין שתי האוכלוסיות שהן אולי הכי מרוחקות זו מזו בישראל – יהודים לערבים.
מאחורי המרוץ עומדת עמותת רצים ללא גבולות, שקמה ב-2015. את העמותה הקים ישראל הס, רץ חובב בן 39 שעבר לגור בעיר, במטרה לחבר בין בני הנוער היהודים והערבים בירושלים. מדי שבוע היא מאחדת בני נוער ממערב ומזרח העיר, נערים ונערות, לריצה משותפת וגם לפעילויות משותפות שמאפשרות להם להכיר זה את זה. קבוצות הרצים של העמותה רצה כקבוצה במרוצים שונים בירושלים, אום אל פחם ואפילו עומדת לטוס להשתתף במרוץ באירופה.
העמותה גם מקיימת בעצמה מרוצים משותפים שפתוחים לקהל הרחב. המרוץ הקרוב, שיהיה השביעי במספר, צפוי להיות הגדול ביותר לערבים ויהודים שהתקיים עד כה בישראל בכלל ובירושלים בפרט. השנה החליטו מנהלי העמותה להביא למרוץ לפחות אלף איש, וכדי להצליח לממן את הפרויקט השאפתני, העלתה העמותה קמפיין הדסטארט, כדי לגייס למימון חצי מעלויות המרוץ.
הרעיון לקיים מרוץ משותף עלה ב-2015, בעקבות מרוץ הלילה בירושלים. "המרוץ התקיים בדיוק ביום הראשון של הרמאדן", נזכר הס, "הרצים שלנו התאכזבו שלא יוכלו להשתתף במרוץ, אז החלטנו לקיים שבוע לפני זה מרוץ לילה קטן משלנו, מתוך סולידריות. להפתעתנו הגיעו אליו תשעים משתתפים, אז החלטנו לקיים את המרוץ שוב, וזה הפך למסורת – ביוני האחרון קיימנו את המרוץ השישי שלנו, והגידול העצום בכמות המשתתפים הביא אותנו להחלטה לעבור למתכונת של מרוץ אחד גדול פעם בשנה".
לדברי הס, הריצה, שמשחררת מתח, שומרת על הבריאות ומפקסת, היא גם מנוע חיבור מעולה. "נוצרים המון חיבורים יפים בין המשתתפים במרוץ", הוא מספר, "יש בריצה דבר מאוד יפה – כולם מתחילים את המסלול באותה נקודה, כשווים, וצריכים לסיים באותה הנקודה. אין היררכיה או מעמדות, אין קפטן או תפקידים כמו בקבוצות כדורגל למשל. הערך של השוויון עובר בריצה, וכשרצים ערבים ויהודים יחד, זה דבר מאוד חשוב".
למרוצים מגיעים מדי שנה רצים יהודים וערבים מכל רחבי הארץ, בני נוער ומבוגרים, מהם השתתפו במרוץ האחרון כשני שליש רצים שכבר השתתפו במרוצים קודמים. לדברי הס, המרוץ הקרוב הוא גם הזדמנות חשובה להביא משתתפים חדשים ולהכיר להם את פעילות העמותה. "המשתתפים במרוצים לא משתייכים רק לצד השמאלי במפה. אנחנו פונים באופן מכוון דווקא ללא-משוכנעים", הוא מדגיש, "במרוץ האחרון השתתפו הרבה מצביעי ליכוד והגיעו גם לא מעט רצים מגוש עציון. חשוב לנו במיוחד שיגיעו למרוץ אנשים שמתמודדים עם חששות – ערבים מיהודים או יהודים מערבים. היינו רוצים שיגיעו יותר מגוש עציון. הייתי רוצה שיגיעו יותר מגוש עציון, וגם מעלי או מתפוח, ממחנה שועפט ומעוד אזורים קשים במזרח העיר, מהנגב והפזורה הבדואית, מירכא, מאום אל פחם ומהמשולש".
רשימת האזורים שהס מציין אולי נשמעת מלאה בפוטנציאל נפיץ, אבל לדברי הס במרוצים דווקא לא מתעוררים חיכוכים. "לא יצא לי להיתקל בעימות. מי שמשתתף מגיע כדי להבין ולהכיר, ובעיקר לרוץ", הוא אומר, "המתיחות בירושלים קיימת כל הזמן. ב-2015, כשרק התחלנו, התחילה גם אינתיפאדת הסכינים, וממש התלבטנו אם לקיים מרוץ. הרבה אנשים פחדו להגיע, אבל החלטנו לקיים את המרוץ, והיה מצוין", הוא אומר ומבהיר: "המשתתפים משני הצדדים עוברים תהליכים של סינון וראיונות לפני שהם מגיעים לקבוצות ולפעילות".
לדבריו רוב התגובות של המשתתפים מאוד חיוביות. בעיניו, העובדה שבמרוץ האחרון לקחו חלק 750 איש מדברת בעד עצמה, וכך גם התגובות מבחוץ: "לפעמים יש בפייסבוק תגובות מטוקבקיסטים שמגיבים ומבטאים התנגדויות, אבל הם מיעוט קטן והם מטשטשים בהמון התגובות החיוביות. הצלחנו גם להמיר כמה מהטוקבקיסטים המתנגדים והם השתתפו בעצמם במרוץ".
זה לא שאין קשיים", הוא מבהיר, "יש למשל קשיי שפה בין הערבים ליהודים. בהתחלה שימשתי כמתורגמן בעצמי". בהמשך התחלנו להפעיל רכזים שיוכלו לדבר עם בני הנוער בשפה שלהם, להבין את המנטליות ולגשר על הקשיים בשני הצדדים. הרכזים מתואמים בניהם וכך מתגברים על העניין של השפה".
אחד הרכזים הפעילים בעמותה מאז 2016 הוא אחמד חליל, אופטומטריסט ממזרח העיר. לאחר שהשתתף במרוץ בעצמו, הוא ביקש מבעל חנות האופטיקה שבה הוא עובד להשתמש בה כנקודת חלוקת ציוד למרוץ, כד לפרסם את המרוץ במזרח ירושלים. לדבריו, גיוס הרצים ממזרח ירושלים היה קל מאוד. "בחברה הערבית חסרות מאוד פעילויות ספורט", הוא מסביר, "הצעירים מאוד צריכים ואוהבים לרוץ ולשחק. הריצה באימונים ובמרוצים של העמותה מאפשרת להם לצאת אל מחוץ לגבולות הלחץ והמתח, וגם מחברת את קצוות העיר ביחד".
עם תחיל הפעילות שלו, מאות ילדים הגיעו לחנות. "חלק מהם חששו, וחלק היו מלאי תקווה לראות דברים ואנשים חדשים בעיר", הוא מספר, "אחד מהילדים סיפר לי שהוא לא מכיר ישראלים בכלל, ולא יודע איך הם נראים חוץ מחיילים או שוטרים. הוא מאוד הופתע לפגוש ישראלים רגילים, והבין שהוא יכול לדברלצחוק וגם לעבוד איתם. מצד שני, נער אחר שהגיע עם אחיו ביקש ממנו שלא יספר לסבא שלהם על המרוץ, כי הדעות שלו נוקשות, ולא כמו של הוריהם. אז גם זה קיים, אבל פחות ופחות. שמעתי לפני כמה זמן כמה נערים בני 17 שפגשו בפעם הראשונה נערים יהודים בריצה משותפת, וסיפרו כמה הם הופתעו לגלות שהם יכולים להרגיש טוב וליהנות יחד".
"הערבים והיהודים, כל אחד מהמקום שלו, רוצים להכיר ולהבין ולראות מה הם לא יודעים", מוסיף חליל, "והרבה מאוד שמים דווקא את הנושא של הריצה עצמה לפני הכל – כי מדובר באימון שווה ללא עלות. ההורים של בני הנוער הערבים מאוד בעד הפעילות, במיוחד מהמחנות של הפליטים, שבהם הילדים מקבלים תמורה מאוד גדולה ואפשרות להיחשף לאוכלוסייה שאחרת הם לא היו פוגשים. לא כל הערבים רוצים לשלוח את הילדים שלהם להפוך לשהידים – להיפך. אני לא מכיר אף הורה שהיה מעדיף שהילדים שלו יילכו לאלימות ולמלחמות על פני האפשרות ללמוד ולקבל ערך מוסף".
לדברי ישראל, מיד אחרי המרוץ תעבור העמותה לפעול כדי להרחיב את קבוצות הריצה המעורבות לכל עיר מעורבת וקונפליקטואלית בישראל. בעיני חליל, הפעילות של העמותה והמרוצים נותנים מקום לתקווה. "ב-1978 ישראל חתמה על הסכם שלום עם מצרים, ארץ המוצא שלי", הוא אומר, "בהתחלה זה לא התקבל טוב בעם המצרי. אבל לאט לאט הדברים חילחלו, הרבה מהמצרים התחילו לשנות את היחס שלהם וגם נפתחו קורסים עבריים באוניברסיטה העתיקה בקהיר שמאוד הצליחו, ואם זה הצליח אז בטח שאני אופטימי. גם פה, אם עושים פעילויות משותפות כמו ספורט, ומייצרים מציאות שהיא גם מהנה ופועלת כדי להפחית את המתח במקום להדגיש אותו, כבר משיגים תוצאות מאוד טובות, וזה יכול לגדול בהרבה".