נתוני המיצ"ב האחרון פורסמו, ומסתבר שיש שיפור ניכר בהישגים. חבל רק שהתוצאה של מבחנים מהסוג הזה היא השוואה ותחרות. בתי הספר עומדים למבחן, הלחץ גדול, וההכנה הבלתי רשמית נעה מהערות לתלמידים בזמן אמת: "אם יש מורה שאתם לא אוהבים, שימו לב שאתם לא מורידים את הדירוג לכל המורים", ומגיעה לעיתים למצבים שבהם ממליצים לתלמידים פחות מצטיינים "להישאר בבית ולנוח".
משרד החינוך דווקא לא שש לפרסם את נתוני המיצ"ב. עתירת התנועה לחופש המידע לבג"ץ מ-2012 אילצה את המשרד לשתף את הנתונים, וזה מלמד לא מעט על הסיפור כולו: הלחץ למבחנים ולתוצאות מגיע מכל הכיוונים, ולא רק מהמערכת. גם ההורים משדרים הרבה פעמים מסר כפול – בני איתמר למד בזמנו בבית ספר "אלטרנטיבי" ללא מבחנים, אך חלק גדול מההורים לחצו רק על דבר אחד: לעשות לילדים מבחנים, אחרת "איך נדע כמה הם יודעים?". הורים שחלמו על בית ספר מיוחד ניסו בכל כוחם להפוך אותו ל"רציני". אז מה בעצם בעייתי ברצון לתוצאות? בית ספר אמור להיות המקום שמכיל בסבלנות ילדים שונים שמתקדמים ומתבשלים בקצב שונה, אבל הלחץ הזה הופך את הפתיל של כולם לקצר הרבה יותר. ככה זה, אנחנו פועלים בעיקר לפי מה שאנחנו נמדדים לפיו.
המיצ"ב כולל מבחנים במתמטיקה, שפת אם ואנגלית, אבל יש גם מבחן אקלים, שמבטא ניסיון אמיתי לבדוק את הלך הרוח הכללי בבית הספר, מתוך הבנה שהוא מעצב את כל תהליך הלמידה וההתפתחות האישית. הילדים מתבקשים להגיב למשפטים כמו: "לרוב התלמידים בכיתה שלי יש עם מי להיות בהפסקות", "בחודש האחרון מישהו מהתלמידים דחף אותי", ובין השאר המבחן בודק גם תחושת מסוגלות, מוטיבציה וסקרנות.
אחת השאלות במבחן היא: "עד כמה אתה מרגיש שבית הספר נותן לך כלים שיעזרו לך בעתיד בעולם העבודה?" אבל לאיש אין כנראה את התשובה. מה שברור הוא שהמיצ"ב לא מספיק בודק יכולות שהן קריטיות בעולם החדש: יוזמה, חשיבה יצירתית, יכולת לפתור בעיות או להכיל חוסר ודאות ושינוי. לכן, גם תמונת המצב שמתקבלת מהמיצ"ב חסרה, ומייצרת מציאות בעייתית – קשה לעודד ליצירתיות, סקרנות וחשיבה עצמאית, כשבית הספר יודע שבסוף הדירוג ייקבע לפי הציונים במתמטיקה ואנגלית.
המיצ"ב האחרון הראה צמצום פערים בין דוברי עברית לערבית, אבל מצד שני הפערים בין טובים לחלשים בקרב דוברי עברית רק התרחבו, וזה מחדד שאלה עקרונית: מה תפקידה של מערכת החינוך? לעודד את המצוינים? לצמצם פערים? לתמוך בחלשים? מהו הערך המוביל והחשוב מבחינתנו? הרי חשוב לצרף כמה שיותר ילדים ובני נוער לחגיגת היצירתיות והיוזמה של אומת הסטארט-אפ.
עוד מדד עולמי חשוב ומשפיע פורסם לאחרונה: פיז"ה – מחקר בינלאומי של ה-OECD, שבודק יכולות במתמטיקה, מדעים וקריאה, ונערך בפעם האחרונה ב-72 מדינות, בקרב כחצי מיליון בני 15. התוצאות מעוררות לא מעט מחשבות – במבחן האחרון ישראל הייתה מתחת לממוצע בכל מבחני היכולת. מצד שני, במדד היזמות העולמי הנחשב GEM, דווקא מדינות שדורגו גבוה במבחני פיז"ה קיבלו ציונים נמוכים, בעוד שישראל בלטה לחיוב בשני מדדים: מקום שלישי בעולם בסטטוס החברתי של תפיסת המקצוע "יזם", ומקום שביעי במידת האומץ לממש הזדמנויות ולא לפחד מכישלון. זה הישג יפה לישראל ללא ספק, אבל השאלה היא במה תרצו שהילדים שלכם יהיו טובים יותר? לא פשוט לענות.
כולם מנסים למצוא את הדרך למדוד הצלחה במיומנויות העולם החדש, כמו יזמות או היכולת לפתור בעיות. במבחן פיז"ה האחרון הוסיפו קטגוריה חדשה – פתרון בעיות שיתופי. במבחן הציגו לתלמידים סימולציה של שיחה בין חברים, והם נדרשו לבחור את התשובה המתאימה ביותר לדעתם. נסו לחשוב מה הייתם עונים:
תמר: הי, אני לא בטוחה איך הכי כדאי לעשות את זה.
אוהד: בואו פשוט נתחיל.
התשובות האפשריות:
1. מעניין אם הקבוצות האחרות כבר התחילו
2. אני מקווה שהשאלות קלות
3. אולי כדאי שקודם כל נתכנן מה לעשות
4. תמר, נתחיל ואז כבר תביני מה צריך לעשות
התשובה הנכונה לפי המבחן היא תשובה 3, שהיא בהחלט מנומסת ומקדמת שיחה, אבל בינינו, מה רע בתשובה 4? בתרבות האירופאית היא עלול להיתפס אולי כוולגרית, אבל זו תשובה תכלסית ומעשית, שמאוד מאפיינת מנהל או יזם ישראלי. האם היא בהכרח פסולה? ולמה בשאלה של פתרון בעיות יש רק ארבע תשובות אפשריות? תרגיל כזה לא באמת בוחן כיצד פועלים בקבוצה, מתגברים על ביישנות או סוחפים ילדים אחרים. כלומר, אנחנו מבינים מה צריך ללמד, אבל עד שלא נלמד איך לבחון את זה, לא באמת נשנה את המצב בשטח.
אז לאן הולכים מכאן? הרבה מהלחץ למדוד ולעקוב מגיע מההורים ומהאקלים החברתי. האם נהיה מסוגלים באמת לאמץ את הגישה של מערכת החינוך בפינלנד, למשל, ולא להעביר מבחנים עד גיל 15? לא למדוד ולהשוות בין בתי ספר? לבטל את הפיקוח ולהעניק אוטונומיה למנהלים בשטח? האם הכמיהה שלנו לסיפוקים מיידים באמת תעמוד בזה?
אנו חוזים במעבר דרמטי בין עולם ליניארי ומסודר לעולם בלתי צפוי ומאתגר. מערכת החינוך היא הראשונה שצריכה להגיב, אבל היא גם המבוגר האחראי, והיא נדרשת לבדוק ולבחון מה באמת נכון, ראוי ואחראי ללמד. בעולם החדש יש עוד דבר מהותי שהשתנה: הוא זז כל כך מהר שאנחנו כבר לא יכולים לעקוב אחרי ההתרחשויות בכלים שהתרגלנו אליהם. כי מתי באמת יודעים ששיטה הצליחה או שבית ספר הוא מוצלח? כעבור שנה? חמש שנים? ואולי רק כשהתלמידים יגיעו לשנות השלושים בחייהם ונראה מה עלה בגורלם? נהיה חייבים להוסיף למערכת בקצב מהיר מאוד גם מקצועות ומיומנויות שאי אפשר לכמת ולהעריך בדרך שאליה התרגלנו. זה אתגר לא פשוט גם להורים, שצריכים להכיל את ההתרחשות בדרך קצת חדשה. אנחנו חייבים להעניק יותר אוטונומיה ואמון למורים ולמנהלים. יש הרבה מאוד אנשים טובים בשטח שעושים עבודה מאומצת, והם לא זקוקים למתנה פעם בשנה ביום המורה, אלא בעיקר לחופש לרוץ קדימה, ולסחוף יחד איתם את הילדים שלנו.
ד"ר אייל דורון הוא מרצה וחוקר חשיבה יצירתית.
www.eyaldoron.co.il
info@eyaldoron.co.il