אנחנו רגילים להסתכל על משפחות אומנה בהערצה, לחשוב שרוח ההתנדבות שלהם היא מנת חלקם כדבר שבשגרה ושדמות הישראלי היפה ללא ספק מגדירה ומשקפת אותם. אלא שבמציאות, לצד המעשה האצילי, המרגש והחשוב הזה, ניצבים מול בני אותן משפחות גם לא מעט אתגרים יומיומיים לא פשוטים.
כאחות קולטת, כלומר בת למשפחה שהפכה למשפחת אומנה, הילה (שם בדוי), בת 17.5 מצפון הארץ, חוותה על בשרה את אותם אתגרים. "כשהייתי בכיתה ח' ההורים שלי הרגישו שיש להם יכולת כלכלית ונפשית לפתוח את הבית לילד אומנה, והחליטו ללכת על זה", היא מספרת, "נכנסנו לתהליך מיונים של שנתיים, טיפחנו ציפיות ותקוות, וכל פעם היה מישהו על הפרק, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. כילדה התרגשתי מאוד, וכל פעם שאלתי את אימא שלי מתי מגיע עוד ילד".
לבסוף הוא הגיע – שגיא (שם בדוי), ילד בסיכון שסבל מהזנחה קשה, שסבל מבעיות רגשיות רבות וחרדת נטישה, והרגע שבו הוריה של הילה סיפרו לה היה מורכב. "זה הרגיש כאילו הם עומדים לספר שהם בהריון, או לחילופין שהם מתגרשים", היא צוחקת, "בדיעבד היה בזה קצת משניהם, גם משהו חדש ומשמח מאוד, אבל גם משהו שיביא איתו קשיים ואתגרים".
"בהתחלה הייתה תחושה של ירח דבש", הילה נזכרת, "לקח זמן עד שהוא נפתח והתחיל להרגיש בנוח, אבל אחרי כמה זמן הקשיים התחילו לצוף. כל המורכבות שהוא בא איתה נחשפה, וגם לנו לקח זמן להתרגל לעובדה שיש עוד ילד קטן בבית. זה היה מאתגר. הרבה פעמים ראיתי את ההורים שלי מתקשים להתמודד וחסרי אונים. זה גרם לי להתנתק קצת מהסביבה החיצונית, כי הכל בבית היה מאוד גדול, והייתי צריכה לקחת חלק".
"יש בסיטואציה אנשים שלא תמיד רואים אותם"
כעבור שנה התקבלה הילה לארגון LEAD - המסלול לפיתוח מנהיגות בישראל. "כל מי שמתקבל מקים פרויקט משלו, שמטרתו להאיר פינה חשוכה בחברה הישראלית", היא מספרת, "ידעתי שאני רוצה לעסוק במשהו שקשור לאומנה, כי זה משהו שמעסיק אותי בבית ובלב מדי יום, ואז נפל לי האסימון - אני רוצה לעזור לאחים קולטים כמוני. גיליתי שם עוצמות שלא הכרתי קודם בעצמי".
LEAD, ארגון א-פוליטי ללא מטרות רווח, הוקם במטרה לפתח את דור המנהיגים הבא של ישראל. "מדי שנה הארגון בוחר מכל רחבי הארץ כ-150 בני נוער בכיתה י' שזוהו כבעלי פוטנציאל למנהיגות", מספר מנכ"ל הארגון אליאב זכאי, "בני הנוער שנבחרים מצטרפים לתכנית מעמיקה וייחודית, שמאפשרת להם לפתח את היכולות שלהם ולהפוך, כל אחד בתחומו, למנהיגים ומובילים".
באופן טבעי, הילה החליטה למנף את החוויה האישית שלה כדי לסייע לילדים ונערים אחרים שחוו את אותו דבר, והקימה את "אחים קטנים-גדולים", פרויקט שמעניק תמיכה לאחים קולטים ממשפחות אומנה, ומסייע להם להתמודד עם החוויה, לעבד אותה בצורה חיובית ולשתף אותה עם אחים קולטים נוספים.
"יש בעולם הטיפולי תפיסה רווחת שאם ההורים בסדר ויש להם מענה, אז גם הילד יהיה בסדר, אבל זה לא נכון", אומרת הילה, "יש בסיטואציה עוד אנשים שלא תמיד רואים אותם, והם לא תמיד מסוגלים להגיד שזה קשה או מפריע להם, ושהם צריכים עזרה. אז שוחחתי עם אנשי מקצוע, פסיכולוגים וגם עם הורים ואחים קולטים כדי לקבל תמונה מלאה יותר, והתחלתי למפות את כל הצרכים – מה הבעיה, ממה היא נובעת ואיך פותרים אותה בצורה יעילה".
לבסוף הגיעה הילה למסקנה שהפתרון הנכון ביותר הוא ליצור קבוצות תמיכה שמורכבות מאחים קולטים, כדי לשים אותם במרכז. "אין תחליף להזדהות שהאחים הקולטים מרגישים זה עם זה. בתחילת הדרך עלתה האפשרות של טיפול אישי לאחים הקולטים, ואמנם זה יותר קל לביצוע, כי צריך רק להשיג תקציבים ולשדך ביניהם לבין אנשי מקצוע, אבל זה לא נותן מענה להכל. הכוח של הקבוצה נותן משמעות לכל הדבר הזה".
מאז שהפרויקט קם כבר נפתחו שתי קבוצות תמיכה בצפון הארץ, שמיועדות לילדים בגיל 8-11. הם נפגשים מדי שבועיים-שלושה לשבעה מפגשים בסך הכל, שבהם הם עוברים יחד תהליך קבוצתי, כשכל מפגש עוסק בסוגיה שקשורה לעולמם של האחים הקולטים, כמו זמניות, ציפיות ואכזבות ועוד. "מתוך החוויה אצלנו בבית והתהליך שעברתי עם הצוות של LEAD, הבנתי שזה אתגר שרלוונטי בכל גיל. כל אח או אחות שעוברים תהליך אומנה צריכים עזרה ותמיכה, להרגיש שרואים אותם", היא מוסיפה.
המפגשים עצמם נערכים בצורה חווייתית, דרך שלל פעילויות כמו אפייה, משחקים, דיונים, יצירות, משימות וחידות, שנועדו כדי ליצור קבוצת שווים ולהראות לאחים הקולטים שרואים אותם, שהם לא לבד, ושיש להם חברים בגילם שעוברים את אותו הדבר כמוהם. ואכן, הילה מספרת שבקבוצות נוצרים קשרים מיוחדים וחברויות מדהימות.
"אח שלי הוא לא 'סוג של' או 'כמו' - הוא אח שלי לכל דבר"
המפגשים בכל קבוצה מתקיימים בליווי של שני מנחים: אח קולט בוגר ואיש מקצוע כמו מנחה אומנה, עובד סוציאלי או פסיכותרפיסט. כל הנושאים שעולים בקבוצה מתווכים ומונגשים גם להורים ולעובד הסוציאלי שמלווה כל משפחת אומנה, כדי שהתהליך בקבוצה לא יהיה מנותק ממה שקורה בבית.
הילה עצמה שימשה כמנחה בקבוצה הראשונה שנפתחה. "במפגש הראשון הלכתי על ביצים, כי לא רציתי להפיל עליהם נושאים, העדפתי שהם ייפתחו לאט לאט", היא נזכרת, "אבל הם ישר באו ודיברו באופן פתוח, והיה במפגש הזה קסם. הרגשתי שהם סומכים ומרגישים שיש להם מקום, וזה ריגש אותי מאוד וגרם לי להבין כמה הצורך הזה היה קיים לא רק אצלנו במשפחה".
איזה התמודדויות למשל רק אחים קולטים יבינו?
"קודם כל העובדה שכולם אומרים לך שאתה עושה עבודה מדהימה, אף פעם לא התחברתי לזה. הרי אח שלי הוא לא 'סוג של' או 'כמו', הוא אח שלי לכל דבר ועניין. בנוסף, הקשיים היומיומיים נובעים גם מכל השינוי בהרכב המשפחתי וגם מהעובדה ששגיא לא הגיע כילד נורמטיבי, הוא לא זכה לקבל את הדברים שאני זכיתי להם בשנות חיי הראשונות. יש גם קושי גדול מול ההורים, כי אתה רגיל שהם יודעים ומבינים הכל, ופתאום אתה נחשף למצבים שאין להם שליטה עליהם, למשל כשהילד מתפרק מולם, ולא משנה מה הם יעשו, זה לא יעזור".
מצד שני, היא מספרת, כשנכנס לבית ילד אומנה כל בן משפחה לוקח חלק גם בפריצות הדרך שלו. "כל אחד נותן מעצמו, וזו המהות של משפחה. בתור אחות בכורה תמיד היה לי חלק פעיל, תמיד היה חשוב לי להגיד את מה שנראה לי נכון ומשפיע. מאז ומעולם הייתי. זה בא לי בצורה מאוד טבעית, כי אני מאוד אוהבת אותו ונוצר ביננו קשר מאוד עמוק וגדול".
באופן טבעי, גם הילה עצמה הרגישה שעברה תהליך טיפולי בתור מנחת הקבוצה. "הייתי משתפת את החברות שלי בכל פרט בחיי – חוץ מהאומנה, למרות שהן היו קרובות אליי כמו משפחה", היא מספרת, "לא ידעתי איך לספר להן על זה, הרגשתי שהן לא חוו את מה שחוויתי, ושלא אצליח להסביר להן שמצד אחד את אוהבת את אח שלך הכי בעולם, והוא הדבר הכי טוב שקרה לך, ומצד שני לפעמים את לא יכולה להתקרב אליו כי הוא בלתי נסבל. השיתוף הזה היה חסר לי. וזה מה שמדהים: הילדים בקבוצה שהנחיתי צעירים ממני בהרבה שנים, ועדיין הרגשתי שהם מבינים אותי יותר מחברות שלי. ניסיתי ללכת לפסיכולוגית ואנשי מקצוע שאמורים להבין, אבל זה אף פעם לא הרגיש כמו הקבוצה".
בשנה הבאה ייפתחו בצפון הארץ שתי קבוצות נוספות של הפרויקט, ולדברי הילה, השאיפה היא להתרחב לשאר הארץ. אחד האתגרים שעומדים בפניה הוא החיסיון של משפחות האומנה, שמקשה עליה להגיע אליהן, ובעוד שארגון מט"ב לשירותי טיפול ורווחה לקח את הפרויקט תחת חסותו ומקדם אותו, היא מקווה שעוד עמותות אומנה יכירו את הפרויקט למשפחות שלהן הן מסייעות.
בינתיים, הילה כבר עובדת על הדבר הבא. "יש לי רעיון נוסף שקורם בימים אלה עור וגידים ויייצא לפועל בשנה הבאה – ערכת הכנה לקראת האומנה שהמשפחות יקבלו לפני הקליטה, שתעזור להן להיערך לאתגרים החינוכיים והפסיכולוגים שהם עומדים להתמודד איתם, עם תיאורי מקרים וספר ילדים שיעזור להסביר את זה לגילאים הצעירים יותר".
איך ההרגשה לדעת שעשית משהו גדול כזה?
"זו הרגשה מיוחדת מאוד. אני מסיימת עכשיו תיכון, ואני מרגישה שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות בשנים האלה וניצלתי אותן. עשיתי יותר ממה שתלמידה רגילה עושה, וזו תחושה מדהימה שנותנת לי המון כוח וגם תחושת מסוגלות גדולה".
אבל בסופו של דבר, מתוך כל הקשיים שנחשפים בקבוצות, לדברי הילה עולה גם אור גדול. "מה שהכי מדהים בעיניי בקבוצה, זה שלא משנה כמה בדקנו ושאלנו – הדבר שהאחים דיברו עליו הכי הרבה הוא אהבה מאוד גדולה", היא אומרת, "פעם ביקשנו מהם לצייר את העולם שלהם לפני ואחרי האומנה. היה מדהים לראות איך הציורים של הלפני היו אפורים וחדים והציורים של האחרי היו מלאי צבעים ולבבות. זה ממלא אותם. אני לא יודעת אם בגלל האומנה הילדים נהיים כאלה, או שבגלל שהם כאלה הם נבחרים לאומנה".