הגרעינים כבר מוכנים, דגלי מדינות העולם תלויים בברים ברחבי הארץ וההתרגשות בשיאה. חגיגת הכדורגל הגדולה בעולם נפתחה אתמול (חמישי) ברוסיה בפעם ה-21, ואפילו כשמשווים את משחקי הגביע העולמי למפגש הפסגה ההיסטורי של טראמפ וקים, הכדורגל עדיין לוקח. אבל יש לזה סיבה טובה, כי מסתבר שלמונדיאל יש השפעות פוליטיות ותרבותיות חיוביות, והרבה יותר חשובות ורחבות ממה שנדמה, או במילים אחרות – זה לא רק ספורט.
"במונדיאל משחקות נבחרות מדינות שונות על פני כל הגלובוס, שמיישרות קו ומצייתות לאותם חוקים. רק לעובדה הזו לבדה כבר יש השפעה אדירה, כי זה מראה שיש מכנה משותף כללי", אומר פרופסור אילן תמיר, חוקר ספורט ותקשורת באוניברסיטת אריאל, "בסופו של דבר כולם אנשים, וברגע שנפגשים ומשחקים, החשש מהאחר קצת מתפוגג. אחת הסיבות הברורות שגורמות לחילוקי דעות בין תרבויות נובעת בין היתר מחוסר היכרות וידע, ומדעות קדומות שלא תמיד עושות צדק עם המציאות, ופוגעות ביחס של בני אומה אחת לאומה אחרת. למשחקי ספורט בכלל, ובפרט למונדיאל, שהוא אירוע שיא שמנקז אליו מיליוני צופים משש יבשות, יש השפעות ערכיות על כלל הצופים".
אמנם המונדיאל הוא תחרות על הגביע, אבל לדברי פרופסור תמיר, הוא בכל זאת מקור לגישור ולא ליריבות. "כמעט ואין אירועים פופולריים כמו המונדיאל. כמות הצופים במשחקים היא עצומה, יותר מאשר בכל אירוע אחר, והאירוע הזה חושף אותם ליבשות, מדינות ותרבויות אחרות".
פרופסור תמיר מסביר שכדורגל בכלל, ומשחקי המונדיאל בפרט, יכולים לגשר על פערים בין מדינות, ואפילו בתוכן: "כדורגל הוא המפגש הכי גדול עם לאומיות, כשנבחרות נפגשות זו עם זו ומצליחות לגשר על יריבויות או מחלוקות. זה נכון גם למורכבויות שיש בתוך המדינות עצמן – בנבחרת של בלגיה, למשל, יש השנה גם פלמים, גם וולנים וגם שחקנים ממוצא אפריקאי. רק העובדה הזו לבדה מספרת את הסיפור של המדינה, ומעבירה לצופים שלה את המסר שאפשר להתלכד למען מטרה משותפת. זה קורה גם בנבחרת ספרד – ג'רארד פיקה, שחקן ברצלונה קטלוני שמביע את ההזדהות שלו עם העם הקטלוני, משחק יחד עם סרחיו ראמוס, שמשחק בריאל מדריד, למרות היריבות הפוליטית העצומה".
מלחמה בלי יריות
מעבר להשפעות פוליטיות, למונדיאל יש גם השפעות תרבויות רחבות, כאלו שחוצות יבשות ומתבטאות גם הרחק מעולם הכדורגל. אחת מהבולטות שבהן היא ההשתלבות של בני מיעוטים ומהגרים במדינות השונות. "השחקן הצרפתי זינאדין זידאן, שהוא בן למהגרים מאלג'יר, מוביל בתור הצרפתי האהוב ביותר במשאלים שנערכו בצרפת בשנים האחרונות", אומר פרופסור תמיר.
"עוד השפעה תרבותית כלל עולמית של העשור האחרון היא העלייה במעורבות של נשים צופות", אומר פרופסור תמיר, "זה נכון באופן כללי לגבי כדורגל, אבל במונדיראל בפרט אנחנו ממש מתקרבים לאיזון מגדרי בין כמות הצופים והצופות, גם ביציעים עצמם וגם בבית. זה נכון שהאוריינטציה של המשחק היא עדיין גברית וכל השחקנים הם גברים, אבל ההנאה ממנו חוצה מגדרים".
עוד נושא תרבותי מעניין שפרופסור תמיר חקר הוא היחס של הישראלים לנבחרת גרמניה: "יש היום המוני אוהדים ישראלים, גם דור שני או שלישי לשואה, שלוקחים חלק בקבוצות אוהדים פעילות של גרמניה וממש לא מתביישים או מסתירים את זה. בחנויות מוכרים דגלים ואביזרים של הנבחרת הגרמנית, ועבורם עצם האהדה לנבחרת הגרמנית היא סוג של נורמליזציה או אפילו, באופן עקיף, עדות לניצחון של העם היהודי, שכעת חופשי לעשות את הבחירות שלו, כולל לאהוד את הכדורגל הגרמני".
אתה חושב שהמונדיאל מקדם שלום בין מדינות?
"הסופר ג'ורג' אורוול כינה את הכדורגל 'מלחמה רק בלי היריות' – תחליף למלחמה בעידן המודרני. אנחנו נמצאים בעידן מתורבת, שבו לא לגיטימי לצאת למלחמה על כל שטות. אז כן, הכדורגל הפך להיות תחליף למלחמה. לדוגמה, המלחמה שהתחוללה בין אנגליה לארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד בשנת 1982 הסתיימה בכניעה ואבדות קשות אצל הכוחות הארגנטינאיים. ארגנטינה המושפלת הביאה את רגשות התבוסה הלאומיים האלו למשחקי המונדיאל ב-1986, והניצחון של הנבחרת שלהם על הנבחרת האנגלית השיב לחוסן הלאומי של ארגנטינה הרבה כבוד, ומראדונה, שהבקיע את הגולים, הפך לגיבור לאומי".
אז אפשר לראות לאורך השנים מגמה של השפעה חיובית כתוצאה מהמונדיאל?
"כן. במונדיאל הקרוב יתקיים למשל לראשונה שיפוט באמצעות מצלמות טלוויזיה. זה ינטרל את הטיית השופטים בגלל לחצים פוליטיים, כמו שקרה למשל כשמוסוליני קבע את זהות השופטים במשחקים המכריעים כדי שאיטליה תזכה. לאורך השנים היינו עדים לטעויות שיפוט שקשה שלא לקשר אותן לרקע פוליטי, והכניסה של המסכים תחייב אובייקטיביות שיפוטית, כך שהשוויון יעלה עוד רמה".
"פעם המונדיאל היה יריבות עם הרבה מתח ורוע בין מדינות, אבל היום, בזכות הגלובליזציה והעובדה ששחקנים גדולים משחקים בקבוצות שונות, זה מגשר על תרבויות ומפחית את המתח", מסכם פרופסור תמיר, "מחקרים מראים שאנשים מתרגשים יותר ממשחקים של קבוצות מאשר של הנבחרות, כך שהמונדיאל הפך ליותר חגיגי ופחות לאומני, וגם העובדה שיש כל כך הרבה מהגרים ופליטים מפחיתה מהמתח של הלאומיות".