כל מי שקשור לעולם הכדורגל, אם כאוהד ואם כשחקן, יודע שמדובר בהרבה יותר מספורט. יש מי שבשבילם מדובר בזהות, עבור אחרים זו אהבה, אבל יש כאלו שעבורם כדורגל הוא הבית, והתחושה הזו מקבלת משמעות חדשה ואפילו גדולה יותר בעמותת מגרש ביתי, שהצליחה להשתמש בכדורגל גם בתור כלי לשיקום וסיוע למחוסרי בית בתל אביב ובירושלים.
את העמותה הקימו לפני שש שנים עמרי אברמוביץ', עובד סוציאלי ודוקטורנט בתחום שעובד עם נפגעי נפש ומחוסרי בית, ואורי שוהם, אקטיביסט שהגיע מהפוליטיקה הארצית לשלטון המקומי ו"עובד סוציאלי בלי להיות עובד סוציאלי", לדברי אברמוביץ'. השניים כבר עבדו תקופה עם מחוסרי בית כששמעו לראשונה על אליפות העולם בכדורגל למחוסרי בית.
"הרעיון הזה ממש נתן לנו השראה", מספר אברמוביץ', "שנינו אוהבים מאוד כדורגל, ושנינו עבדנו עם מחוסרי בית, כך שזה שילב בין שתי אהבות שלנו, וזה הרגיש טבעי. ידענו שזה יעשה טוב לאוכלוסייה הזו, אבל לא ידענו איך, ולאט לאט דרך ניסוי וטעייה הקמנו מודל משלנו. פנינו לכל מיני ארגונים בתל אביב, ובהתחלה כולם צחקו כשסיפרנו להם על הרעיון לעשות כדורגל עם מחוסרי בית, אבל עם הזמן, כשהם ראו שאנחנו רציניים, הם הבינו שזה אפשרי".
"לא מפחדים לגעת ולחבק"
לדברי אברמוביץ' הרעיון החדש נותן מענה לקשיים שונים של מחוסרי הבית. "רבים מהם מנותקים מקהילה, ממשפחה ומרשתות תמיכה", הוא מסביר, "קיווינו שהכדורגל יביא להם דברים טובים שקשורים לספורט בכלל ולכדורגל בפרט, כמו תחושת יחד, עבודה על הבריאות ועוד, ואכן צדקנו. התחלנו בתל אביב, ולפני שנה וחצי פתחנו קבוצה גם בירושלים, ואנחנו עובדים בצמוד עם שתי העיריות".
לאחר שאספו צוות ראשוני של מתנדבים ורכזים, הם החלו לשחק כדורגל עם מחוסרי הבית. "לא ידענו עד כמה זה משמעותי ביצירת הקשר איתם", מספר אברמוביץ', "כדורגל הוא כמו דבק, הוא יוצר קשר מאוד חברי ולא פורמלי. היופי הוא שאנחנו יכולים להתחבר עם אנשים שהם לכאורה בשולי החברה, אבל הם אנשים טובים מאוד, שהסביבה לא נתנה להם הזדמנויות לטפח את האינדיבידואליות שלהם, ואנחנו מנסים לקדם אותם כמה שאפשר".
עם הזמן בנו בעמותה כמה קבוצות, כשכל אחת מהן מונה כעשרים חברים. "הקבוצה היא לב העניין", מסביר אברמוביץ', "שם נוצרים הקשרים האמיתיים, שם פונים מחוסרי הבית לרכזים המדהימים שלנו עם הקשיים שלהם, בין אם זה הוצאה לפועל, ליווי לפסיכיאטר, מעבר מבית מחסה לדירה או בירוקרטיה של ביטוח לאומי, ואנחנו מנסים לעזור ולהיות שם בשבילם בגובה העיניים. אנחנו רואים בקשר הזה שותפות, לא קשר ממקום פטרוני. אני לא המטפל שבא להציל את הבן אדם, גם אנחנו גדלים ונתרמים מהם. בזמן שהחברה מגדירה אותם כמסוכנים ומדירה אותם, אנחנו מתקרבים למרחק אפס, אנחנו לא מפחדים לחבק ולגעת. אחרי האימונים אנחנו אפילו מתקלחים לצידם, ממש כאילו הם האחים שלנו".
כשאני שואלת את אברמוביץ' מאיפה המוטיבציה לעבוד עם אוכלוסייה שנחשבת כמוקצה, הוא מסביר שמבחינתו זהו הצו המוסרי שלו. "מדובר באחת מהאוכלוסיות שנמצאות בתחתית החברה האנושית, אם לא הנמוכה מכולן", הוא מסביר בצער, "המחשבה שיש אנשים שנודדים בלי בסיס, כמו עלים ברוח, גורמת לי להרגיש שזו חובתי לעבוד איתם. אני לומד מהם המון, והם גורמים לי להעריך את החיים יותר ויותר. הם אנשים מאוד מיוחדים, לפעמים מאוד הישרדותיים, כי הם קיבלו הרבה כאפות בחיים, אבל יש להם פוטנציאל אדיר. יש ימים שאני פשוט מחכה לאימונים ולמפגש איתם. מרוב שאנחנו שמחים בחברתם, בצוות אנחנו לפעמים קוראים לעצמנו בצחוק 'המכורים למכורים'".
"אנחנו המכורים למכורים"
האימונים נערכים פעם בשבוע, ובמהלכם המתנדבים דואגים לצרכי השחקנים, ואף נפגשים איתם מעבר לשעות הפעילות. "המודל הזה מאפשר לנו להגיע לאנשים שקשה לנו להגיע אליהם סתם ככה", אומר אברמוביץ', "יש להם חוסר אמון גדול בממסד, ולמרבה המזל, אנחנו טובים בליצור אמון. הצוות מגיע עם הרבה תקווה ורצון ליצור קשר, אפילו כשמורכב וקשה. אנחנו מאמינים שלכל אדם יש זכות לממש את הפוטנציאל שלו, אבל זה דורש סביבה תומכת, במיוחד אחרי שנים ברחוב, בבתי סוהר, עם טראומות ולפעמים גם התמכרות לסמים. התפקיד שלנו הוא להעניק להם מקום טוב, נוח, מכיל ומאפשר".
עם הזמן נבנה בעמותה גם מודל טיפולי מיוחד, שמקביל בין התמודדות השחקנים על המגרש לבין ההתמודדויות השונות שלהם בחיים האמיתיים. "אפשר לראות דמיון בין האופן שבו הם מתייחסים למשחק לבין החיים עצמם, וזה מאפשר לנו לעלות על נקודות תורפה ולעבוד איתם עליהן".
ואכן, הפעילות בעמותה כבר מזמן חרגה מגבולות המגרש. הצוות מקיים טיולים, סיורים, יציאות לים, פעילויות באתרי תיירות שונים ועוד, במטרה להעניק למחוסרי הבית טעימה מחיים רגילים. אברמוביץ' אפילו מספר שאת ליל הסדר בשנה שעברה חגגה משפחתו עם מחוסרי הבית. "אנחנו כבר סוג של משפחה", הוא מחייך.
מעבר לפעילות השוטפת, נבחרות העמותה מוטסות אחת לשנתיים לאליפות העולם בכדורגל למחוסרי בית. מדובר באירוע מרגש במיוחד, שאליו מגיעות קבוצות של מחוסרי בית מכ-50 מדינות בכל רחבי העולם כדי להתחרות ביניהן בטורניר שמאפשר להן לשכוח מאיפה הן מגיעות. "זו חוויה שמעניקה להם הרבה כבוד ומשמעות. לפעמים אדם צריך את זה יותר מצרכים בסיסיים כמו דיור ואוכל, ולהם מגיע את זה כמו לכולם, אם לא יותר", אומר אברמוביץ'.
את החוויה העוצמתית מתקשה אברמוביץ' לתאר במילים. עבור רבים מהמשתתפים באירוע זוהי הפעם הראשונה שהם יוצאים מגבולות המדינה, והנבחרות מתארחות בבתי מלון ומקבלות את התנאים הכי טובים שיכול אדם לחלום עליו. "בשנת 2015 טסנו להתחרות באמסטרדם ובשנת 2017 באוסלו, וזה היה מדהים. בעיקר משמח לראות שהם עוברים חוויה של פעם בחיים, זה חתיכת מסע", מספר אברמוביץ', וחושף גם הישגים יפים: מקום 36 מתוך 51 מדינות באליפות, פעמיים רצופות.
"לתרום זה לראות את מי שהחברה לא רואה"
השנה ייערך הטורניר בקארדיף, עיר הבירה של וויילס, וכדי להטיס לשם נבחרת ישראלית גם השנה, בשבוע שעבר יצאה העמותה בקמפיין גיוס המונים, כמו זה שקיימה לקראת הטיסה הקודמת. "מעבר לכסף שמאוד עוזר לנו לממן את הטיסה, יש פה גם אמירה", מדגיש אברמוביץ', "אדם שתורם אומר שהוא רואה את מי שהחברה לא רואה אותו. זו גם הזדמנות שלנו לקבל הכרה, ולהזמין את כולם להציע את עצמם כמתנדבים, שאנחנו תמיד שמחים להיעזר בהם".
"חברה נמדדת לפי המוסריות שלה, לא רק לפי החוזק או הצבא והכלכלה, ובעיניי החברה האזרחית שלנו צריכה להשתפר באופן שבו היא מתייחסת לאנשים שלא היה להם מזל בחיים, או שאין להם מספיק אמצעים כדי להגיע לדברים שאחרים מגיעים אליהם", אומר אברמוביץ', "אני בטוח שאם אותם מחוסרי בית היו מקבלים את התנאים שאני קיבלתי, הם היו יכולים להגיע בדיוק לאן שאני הגעתי, אם לא מעבר. יש ביניהם אנשים חריפים, מצחיקים וחכמים בצורה בלתי רגילה".