אולי לא חשבתם על זה מעולם, אבל אנשים עם מוגבלויות חושיות, כמו עיוורים וחירשים, מוצאים את עצמם חיים בעולם כמעט מקביל, כשאין להם אפשרות לקחת חלק ביצירה ובתרבות של אנשים ללא מוגבלויות. למעשה, זה נכון גם להפך – לאנשים שאין להם מוגבלות אין מושג איך העולם נראה מבעד ללקות ראייה או נשמע מבעד לכובד שמיעה.

אבל עיוורים יכולים ליהנות ממופע תיאטרון וגם להשתתף בו, ואנשים שלא שומעים יכולים ליהנות ממוזיקה, ואפילו ליצור אותה. השנה, כבר בפעם השנייה יאפשר להם פסטיבל "נא לגעת", שיתחיל בסוף השבוע הבא, ליהנות בדיוק מהדברים האלו, ואפילו חשוב יותר, ייתן לאנשים שאין להם מוגבלות הזדמנות לטעימה אמיתית מהעולם החושי והרגשי שלהם, תחת השם המתאים כל כך – אמנות פורצת גבולות.

נגישות זה כמו כביש דו סטרי

מאחורי הפסטיבל עומדת עמותת "נא לגעת", שפועלת להגברת המודעות לצרכי אוכלוסיית החרשים-עיוורים, ומאפשרת להם ליצור ולהשתתף במופעי תרבות במרכז התרבות שלה בנמל יפו. את הפסטיבל הגה לפני שנה מנכ"ל העמותה, אורן יצחקי, כדי לאפשר הנגשה דו סטרית של יצירה: מצד אחד מופעים שיהיו מונגשים לאנשים עם מוגבלות, ומהצד השני, מופעים שיצרו אנשים עם מוגבלות, שיונגשו לאנשים ללא מוגבלות. כך נוצר הפסטיבל שיכלול גם השנה מופעי מוזיקה ותיאטרון, ערבי שיח, סדנאות, תערוכות אמנות וצילום, ועוד.

"אנשים חושבים בטעות שנגישות היא רק לטובת אנשים עם מוגבלויות", אומר יצחקי, "אבל הנגשה היא יותר ממדרכות או הצגות תאטרון, היא בראש ובראשונה בשביל חברה שיווניות ומאפשרת, שמכילה את כולנו כשונים זה מזה. זה צורך חברתי כולל, לא צורך של מיעוט". שהוא מדבר על נגישות דו-סטרית, הוא מתכוון לחשיפה הדדית בין העולמות: "זה כמו כביש דו-סטרי, שמאפשר למי שיש להם מוגבלות להגיע לעולם הרחב ולחוות חיים רגילים, אך גם מאפשר לעולם הרחב להיחשף לעולמם של מי שחווים את המוגבלות, לחוות את העולם מבעד לחושים שלהם, ולקבל מושג על העולם העשיר והמיוחד שלהם, שהוא לא מאוד שונה, למרות מה שהתרגלנו לחשוב".

לדבריו, אחרת מהבעיות המרכזיות היא שאין מפגש בין שני העולמות. "פגשתי לראשונה בחיי אנשים חירשים ועיוורים רק לפני שנתיים. רוב חיי הבוגרים אני עוסק בתרבות, גדלתי ברמת השרון, אני חי בתל אביב, ולא נוצר מפגש. זה מציק לי. המון כישרונות מתפספסים כי אנחנו לא באמת מכירים את מי שנחשבים לחריגים, ויש לנו סטראוטיפים שממדרים אותם. וכמו שאני לא פגשתי אותם, גם הם לא פגשו אותי, וזה ממש לא סיפור של יחידים. בפסטיבל אנחנו רוצים להפיל את החומות".

מנכ
מנכ"ל עמותת "נא לגעת", אורן יצחקי|צילום: אבישג שאר-ישוב

לשמוע בלי חוש השמיעה, לראות בלי חוש הראייה

כאמור, הפסטיבל יהיה מונגש במלואו לאנשים חירשים ועיוורים בעזרת תרגום סימולטני לשפת הסימנים, כתוביות ועוד, אבל הצד המסקרן והחדשני ביותר בפסטיבל הוא דווקא זה שעושה את ההיפך – מתרגם את עולמם של החירשים והעיוורים לאלו שמעולם לא חוו את התחושות שהם חווים.

"אנחנו מעלים מופעים שמונעים חושים מסוימים, כמו שמיעה או ראייה, וכך מאפשרים לחוות אותם באמצעות חושים אחרים, לפעמים באופן יותר עוצמתי ומרגש מאשר לו כל החושים היו מופעלים", מסביר יצחקי. בפסטיבל יתקיימו לדוגמה מופעים בחושך, כמו זה של קותימאן אורקסטרה, שבו הקהל שוהה בחשיכה, כמו גם הנגנים, שלא רואים את התווים ואת הכלים. "זה אתגר עצום גם עבור הנגנים עצמם", אומר יצחקי.

מופע נוסף, "נוגעים בצלילים עם בטהובן", יאפשר לקהל לחוות מוזיקה באמצעות חושים אחרים מלבד השמיעה. במופע, שמגולל את סיפור חייו של המלחין, שכתב יצירות מופת בעודו מאבד את שמיעתן, הקהל יוכל לחוות את היצירות שינוגנו על הבמה דרך חול מרקד שזז בהתאם לוויברציות הבסים, באמצעות שוני בתנודות במים שמניחים בהם את כפות הידיים ועוד.

"שפת הסימנים היא עברית לכל דבר"

בנוסף למופעים האורחים, הפסטיבל משלב מופעים שבהם משתתפים עיוורים וחירשים. "אחת מהמטרות שלנו היא לאפשר לאנשים מוכשרים לעשות אמנות, כשזה לא מתאפשר להם בשום מקום אחר", אומר יצחקי, "אם אדם הוא שחקן בנשמתו אבל הוא לא שומע, הוא לא יוכל ללמוד משחק בשום מקום בארץ. אחד האבסורדים הגדולים הם מופעים כמו 'פרפרים הם חופשיים' של תיאטרון באר שבע, שבו שחקן מגלם עיוור, במקום לקחת שחקן שהוא עיוור באמת. התפיסה הכוללת שלנו של מוגבלות היא שגויה - שפת הסימנים היא לא שפה שונה אלא עברית לכל דבר, ובכל מקרה, למה העובדה שאדם מדבר בשפה אחרת צריכה למנוע ממנו מקום עבודה או את האפשרות ללמוד משחק?"

בפסטיבל ישתתפו ההצגות המוצגות בתיאטרון של עמותת "נא לגעת" באופן קבוע. "הקסם של התיאטרון שלנו הוא בזה שאנחנו נותנים אלטרנטיבה אמיתית גם לאמנים וגם לקהל. זה התיאטרון היחיד בארץ שמאפשר לשחקנים חירשים ועיוורים להופיע במופעים קבועים שרצים כל השנה, ומשלבים אנשים שומעים ורואים", מספר יצחקי, "יש לנו על הבמה רמקולים מוסתרים, שמשדרים לשחקנים עיוורים ויברציות שמסמנות להם את המיקום שלהם על הבמה או את הרגע שלהם להיכנס לבמה. אחת ההצגות, 'איביסו', מבוססת על שפת הסימנים בלבד. ההפקה כולה נוצרה על ידי שחקנים חירשים, למעט מתורגמנית אחת. במופע 'בפני בלוזיזסט עיוור תשים גיטרה' נגנים עיוורים מנגנים יצירות בלוז, שרבים מהם לא מפרסמים את היצירות שלהם כי אין להם במה".

בפסטיבל השנה יתקיים לראשונה גם ערב מיוחד בשם "אבן שפה", שבו יקריאו עשרה יוצרים עם מוגבלות חושית קטעים שכתבו. אחת המשתתפות בערב היא גל רוקניאן, יוצרת חירשת, שתקריא משירתה. "המופע שלי הוא חלק מאוסף יצירות של אנשים חירשים וכבדי שמיעה. כל אחד מאתנו שונה, אבל כולנו חלק מקהילה שמודרת מחיי היומיום, והמקום הטבעי שהכי מחבר את כולנו זו האמנות". לדבריה, מה שהביא אותה להופיע בפסטיבל הוא הרצון להביא לתודעת הקהל שיש יוצרים כבדי שמיעה. "דרך זה אפשר יהיה לשנות דעות קדומות, לקרב את החברה לקבוצת מיעוט לשונית תרבותית, ולהביא אותה להבין את המקור, להעלות מודעות לשפת הסימנים, להגביר את הנראות של השפה במדיה ובחברה".

"כמובן שהחוויה של אדם עם מוגבלות חושית שונה מחוויה של אדם שאין לו אותה, אבל לכל אדם יש חוויה שונה לגבי יצירה מסוימת בכל מקרה – זה בדיוק מה שכל כך יפה ומדהים באמנות", מדגיש יצחקי, "לכולם יש מקום, ולכל אחד יכולה להיות חוויה שונה ולגיטימית, זה מה שהופך את העניין לשוויוני".