רבים מאתנו כבר לוקחים את זה בתור מובן מאליו: הימין הוא קפיטליסטי ומסורתי, השמאל חילוני וחברתי. הדתי מתנחל, השמאל מחבק ערבים ועוכר ישראל. במשך שנים התרגלנו לתבניות החברתיות האלו, שרק העצימו את השנאה, הניכור והשסעים בחברה הישראלית, גרמו לנו להתעסק במחלוקות ביננו והרחיקו אותנו ממציאת פתרון אמיתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואפילו גרוע יותר – מהאמונה שפתרון כזה אכן קיים.
מסקרים שנערכו לאחרונה בחברה הישראלית והפלסטינית עלה כי יש פער גדול בין אחוז האנשים שרוצים להגיע למציאות של שלום לבין אחוז המאמינים שהיא אפשרית. מהמקום הזה נולד הפרויקט האם ראית את האופק לאחרונה? – יוזמה של כמה צעירים שהגיעו למסקנה שהמחסור האמיתי בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לא בפתרונות אלא בתקווה. הם החליטו לארגן סדרת הרצאות, שכל אחת מהן עוסקת בזווית אופטימית אחרת שאנחנו לא רגילים להסתכל עליו ממנה על הסכסוך, ובדרכים יצירתיות להילחם בייאוש ולחדש את הכמיהה לשלום.
אחד מהאירועים המעניינים בפרויקט הוא ההרצאה "אללה הוא אכבר של פיתרון" של רואי רביצקי, ירושלמי דתי בן 30. בעיניו, התפיסה שהמאבק על השלום במשמעותו הפוליטית הוא של החילונים בלבד – אינה נכונה ומחויבת המציאות. בין שאר עיסוקיו, רביצקי מנהל את ארגון היוזמה הדתית לשלום, שיוזם מפגשים בין אנשי דת מוסלמים ויהודים, כדי לנסות להגיע לפתרון לסכסוך שכולל בתוכו גם את אלוהים, או לפחות את נציגיו עלי אדמות.
"עד היום תהליך השלום הוצג לכל אורכו כפרויקט חילוני, ובמקרים מסוימים אפילו פרויקט לחילון", אומר רביצקי, "בחברה הישראלית יש וויכוח פנימי על צביון החברה, והסוגיה הפלסטינית היא כמו אס בשרוול של השמאל החילוני. דבר דומה קורה גם בחברה הפלסטינית, וכתוצאה מכך, רוב המנהיגות הדתית אמנם לא הייתה מעוניינת בשלום שהוצע לה, אבל גם לא התעסקה בשאלה איזה פתרון חלופי כן אפשרי. השלום נתפס כפרויקט חילוני שצריך להכשיל. וכאן נכנסת לתמונה 'היוזמה הדתית לשלום', שמציעה למנהיגים דתיים משני הצדדים פלטפורמה לשאול איך נראה שלום שכולל גם אותם ואת הקהילות שלהם, שלום שהוא מימוש של דברי תורה ולא הפרה שלהם. אנחנו מציעים לרבנים ושייח'ים בכירים, גם מהמיינסטרים וגם מהקצוות, דרך לשאול את השאלות בלי שיצטרכו לכוון את העמדות אל מול אלה של השמאל החילוני, ובלי שיצטרכו לתרגם את המוטיבציה הדתית שלהם לשפה המשפטית הדיפלומטית".
רביצקי מסביר שהמטרה היא לא לקחת אנשי דת מתונים ומשוכנעים ולרתום אותם לפתרון ידוע מראש. "אנחנו לא רוצים לרתום סוסים לעגלה שכבר דוהרת. אנחנו מחפשים את הדרך הדתית להגיע לשלום בצורה שתענה על השאיפות הדתיות של שני הצדדים. לא להסתכל על המצב כעל משחק סכום אפס, כמו שאנחנו רגילים, אלא לחפש win-win situation, מצב שבו השקפות מתחרות לא בהכרח סותרות".
שדכן של רבנים ושייח'ים
רביצקי מספר שהמפגשים של "היוזמה הדתית לשלום" מתקיימים כל הזמן במיקומים מגוונים ברחבי הארץ, אבל מסרב להסגיר מתי ואיפה בדיוק. הארגון עובד בדיסקרטיות, מה שמאפשר לו להכניס גם גורמים קיצוניים משני הצדדים לשיח ולהגביר את הנכונות וההתעניינות בחברה הדתית לרעיון השלום. במפגשים לרוב נוכחים בחדר רק שייח', רב, מתורגמן ורביצקי עצמו, או מנחה אחר מטעם היוזמה.
הרבה פעמים אנשים לא דתיים מאשימים את הדת בכל הרע והמלחמות מסביב, איך זה מסתדר עם היוזמה?
"בחברה הישראלית בפרט ובחברה המערבית בכלל יש תפיסה רווחת שאנשים יודעים היטב מהו האסלאם ומדמיינים אותו כגוש גדול, אחיד ובלתי משתנה של אלימות וחוסר סובלנות. גם בחברות הערביות מסתכלים על היהדות בכלל ועל היהדות הציונית והמודרנית בפרט בתור תירוץ אמוני לנישול ולדיכוי. מכאן יוצא שכמעט לאף אחד אין מבט בלתי אמצעי על הלבטים הפנימיים והמחלוקות שיש באסלאם או בעולם התורה היהודי – דרכי ההתמודדות עם האתגרים הדתיים לשלום בהלכה ובמחשבה".
אז למה לא יוצא לנו להכיר את הצד הזה של הדת?
"אחת הסיבות היא שמנהיגים דתיים לא נמצאים במגע אחד עם השני. אם נכריח רבנים ושייח'ים לדבר על האתגרים שלהם בדרך לשלום, מהר מאוד הם יוותרו על העניין בטענה שהצד השני לא עושה את זה ורק רוצה 'לזרוק אותנו לים'. בדיוק בגלל זה חשוב המפגש, כי כך אף צד לא יכול לפטור את עצמו מהאתגרים הדתיים במסורת שלו בטענה שאין פרטנר. במעמד המשותף הזה הם נאלצים להתמודד עם השאלות והאתגרים, כדי שדווקא הם, כמנהיגים דתיים, יוכלו לחזור אחרת לקהילות שלהם ולהוביל אותן לשינוי ולפיוס. לא על ידי ויתור על הזהות והאמונה והתבטלות לטובת הצד השני, אלא בכך שכל אחד ימצא, בתיאולוגיה ובמקום הפוליטי שבו הוא נמצא, נתיב לתמוך בשלום".
הרבה פעמים אנחנו רואים שהתורה דווקא סותרת ומעכבת בדרך לשלום. איך למשל מצוות "כיבוש הארץ" מאפשרת להכיל עם נוסף על אותה אדמה? איך אפשר להגיע לפתרון דרך המקור לבעיה?
"ההנחה שיש סתירה נשענת על שברי ציטוטים, ולא על היכרות מעמיקה עם הלבטים הפנימיים והמחלוקות. יחד עם זה בוודאי שיש אתגרים דתיים אמיתיים לשלום. לי יש את בית המדרש שבו גדלתי, את אמונתי האישית, ומתוכה גם את השקפתי הפוליטית האישית. אבל בכובע של מנהל היוזמה אני בעצם שדכן של רבנים ושייח'ים, שמנסה ליצור פלטפורמה שמאפשרת להידרש לשאלה באופן חופשי. במצב כזה לאנשים שונים יהיו תשובות שונות לשאלה. חלקן קשורות במציאת מושגים אחרים לתאר את המציאות וחלקן בשינוי של מצב העניינים הפוליטי. לבחון איך מסתדרים עם ציווי כזה או אחר ומפרשים אותו אחרת".
"אנשים דתיים חייבים להיות אופטימיים"
לדברי רביצקי, את התוצאות המשמחות של היוזמה כבר יצא לכם לראות בשטח - אפילו בלי שידעתם. "הדוגמה הכי מובהקת היא מה שקרה בקיץ האחרון – רצח השוטרים בהר הבית, שאחריו משטרת ישראל דרשה להציב גלאי מתכות, והיה חשש מהתלקחות של כל האזור. תיווכנו אז בין רשויות החוק לבין ההנהגה הדתית-מוסלמית פלסטינית במזרח ירושלים, ורק בזכות האמון שרכשנו ממנה הצלחנו להגיע להסכם. היכולת להתערב ברגעי משבר היא תוצר משמח של העבודה שלנו, אבל היא לא העיקר. המטרה היא שתהיה מסה קריטית של מנהיגות דתית שחוזרת לקהילות ולתלמידים ומחנכת אחרת. לשם כך נדרשת הבנה שחינוך לשלום לא מוכרח לבוא יחד עם אימוץ של המודל החילוני או של כל ערך ליברלי, אפשר לרצות לחיות בסביבה מסורתית ועדיין לחתור לשלום".
איך השמאל החילוני מקבל את היוזמה הדתית?
"לא תמיד יש הסכמות, וברור לי שמה שאנחנו מציעים לא פשוט. לרבים חשוב לחתור לליברליזציה ולהפוך את המרחב לחילוני. המאבקים האלו על הצביון החברתי הם לגיטימיים, ונמשיך להתווכח, אבל הצרה היא כשקושרים את הסוגיות האלו באופן בלתי נפרד עם החתירה לשלום. זה גורם לנציגים הדתיים בשני הצדדים לראות את השלום כפרוייקט של היריבים מהבית, ומלכתחילה לא לחפש פתרון. צריך להבין שיש עוד דרכים לראות את השלום, התפיסה בישראל ששלום עם השכנים כרוך בהכרח בבחירה בין חילוניות למסורת היא בעוכרינו".
"כמובן שמדובר באתגר, אבל טוב שכך", הוא מוסיף, "הבעיה היא שהמחנה שמתנגד לשלום הוא זה שצפוי לשלם את המחיר הכבד של ניפוץ תפיסת העולם שלו ואורחות חייו. המחנה שחותר לשלום לא בהכרח רואה בכך ויתור – למשל הוויתור על חבל ארץ מסוים. מציאות שבה מחנה אחד מביס לחלוטין את חלומו של השני לא תוביל אותנו לשלום. במקרה כזה הסכם יהיה רק יריית הפתיחה למרוץ של האשמות הדדיות במי הפר אותו ראשון. האתגר הוא להגיע להסכמה חברתית רחבה, ובשביל זה צריך להכניס לאוהל השלום גם את מי שהיום מתנגדים לו".
כשאני שואלת את רביצקי מהו עולם מתוקן בעיניו ולאן הוא שואף, הוא מסביר שאנשים דתיים חייבים להיות אופטימיים. "סבא וסבתא שלי היו מתחבאים בבתים בפחד בזמן הכריסמס. אצלי זה הפך ליום שאני אומר בו חג שמח לחברים, ויש במקומות מסוימים בעולם אפילו דיבור על מסורת יודו-נוצרית משותפת. זה קרה כי הכנסייה חוללה מהפך ביחס ליהדות. לכן, גם כשאני מסתכל על יחסי היהודים והמוסלמים, אני משתדל לעשות את זה מתוך ענווה כלפי ההיסטוריה. הרי העם היהודי צועד את צעדיו הראשונים כמדינה אחרי גלות ארוכה, והמוסלמים צועדים את צעדיהם הראשונים גם כמיעוטים במדינות לא-מוסלמיות וגם כדמוקרטיות. וכמו תינוקות שלומדים ללכת, אנחנו נופלים על הפרצוף לא מעט. אבל התקווה הדתית, הסבלנית, היא שבסייעתא דשמיא גם אנחנו וגם הם נלמד ללכת יציב".
כמו היחסים בין היהדות לנצרות?
"אפילו יותר טוב".
סדרת האירועים האם ראית את האופק לאחרונה? מתקיימת בתאריכים 24.4-3.5, ובמהלכה ירצו 50 מרצים מהארץ והעולם ב-10 ערים שונות ברחבי הארץ.