271 הימים מאז שחזרה מייה שם הביתה מהשבי היו מלאי שמחה שמהולה בכאב, כעס ורגשות אשם. ב-7 באוקטובר היא חגגה עם אלפי צעירים בנובה. כשהתחילו מטחי הטילים היא וחברה הקרוב, אליה טולדנו, ברחו ונסעו עד שהמחבלים החלו לירות עליהם. אליה נרצח, ומייה נפגעה באורח קשה ונחטפה. "הייתי שם בחשיכה מטורפת, לא ידעתי מה קורה בחוץ. הייתי סגורה בחדר 50 יום עד שהעבירו אותי למנהרות עם מחבל ששומר עלייך. את לא יכולה לישון כי הוא מסתכל עלייך ואת מפחדת. לא קיבלתי תרופות ולא נותר דבר חוץ מלדמיין נקודות אור", שחזרה בריאיון בלעדי ל"לילה טוב עם גיא פינס" מסט הצילומים של קמפיין שמלות הכלה של המעצבת ריקי דלאל. "הבנתי בשלב מסוים שאין לי מה לעשות, צריך לשרוד. נכנסתי לדמיון וזה נתן לי כוח להחזיק את עצמי שם. האמנתי שאצחק על זה, שאתחתן ויהיה טוב. לחזור לחיים זה חלום רחוק מאוד כשאת שם. תמיד האמנתי שאחזור, לא ידעתי מתי ואיך, אבל דמיינתי את המפגש עם אמא".
לא סתם ציינה הצעירה בת ה-21 משוהם את חלום החתונה שליווה אותה לאורך תקופת שהותה בשבי. "מה שהחזיק אותי זה רק החשיבה על החזרה לחיים, איך אני מתחתנת ואיך אמא מלווה אותי בחופה. זה דברים שדמיינתי אותם בשבי", המשיכה.
את יושבת בשמלת כלה כמו שדמיינת באותו רגע?
"נכון, ואני גם מרגישה רע עם עצמי תוך כדי שאני יושבת עם שמלת כלה שיש שם אנשים, בנות. זה הרבה רגשות מעורבים, זה היה חלום שלי להיות בשמלת כלה, להתחתן ולהקים משפחה ולחזור לחיים. מצד שני, אני מרגישה רע עם עצמי, איך מרשה לעצמי לשבת פה, להצטלם, להתאפר, לעשות שיער. הפחד שלי זה שזה ייגמר לא טוב. אני לא יכולה לחשוב על זה, אבל החלום שלי זה שכולם יחזרו, שיטפלו בעצמם. אני רוצה שהדבר הזה ייגמר כבר כי קשה. עד שלא כולם יחזרו הביתה, אני אישית לא יכולה להתחיל לטפל בעצמי. אין לי את המקום הזה לטפל, לפתוח את הפצעים שלי, כשיש שם עוד חברים ואנשים שאני מרגישה שזה חלק ממני שהם שם".
אחרי כמה זמן התחלת לדמיין את החתונה כמשהו שיסמן לך שחזרת לחיים?
"אחרי שהבנתי שאין לי ברירה וזאת הסיטואציה, שאין לי מה לעשות חוץ מלשרוד. הייתי צריכה להחזיק את עצמי שפויה, עשיתי דמיון מודרך איך איפגש עם אמא, איך היא מחבקת ומסרקת אותי. זה דברים שהחזיקו אותי שם, רק מחשבות שאראה את ההורים ואחזור לחיים. זה היה חלום רחוק אבל לא יכולתי אחרת".
גם אמא קרן, שהשקיפה וליוותה בצילומים אצל המעצבת שגם מעצבת את שמלות הרקדניות ב"רוקדים עם כוכבים", חלמה רק על רגע אחד. "איך אני מחבקת ומריחה אותה, זה הכי רחוק שחלמתי. קודם כל הייתי עסוקה שתחזור, לא יותר מדי קדימה", הודתה.
לצד האופוריה שהייתה בחזרתה יחד עם חטופים נוספים, שם מודעת היטב שיש מי שמנצלים את ההזדמנות להגיד דברים רעים, כמו מה שקרה לנועה ארגמני שחגגה את החיים במסיבה בסוף השבוע שעבר. "אני עושה מה שטוב לי היום. אם מחר יהיה לי טוב לצאת למסיבה, אעשה את זה. אם יהיה לי טוב לעשות קמפיין לחברת-על, אעשה. אני צריכה לטפל בנפש שלי ורעשי רקע לא משפיעים או מחלחלים. עושה מה שטוב לי, בשנייה אפשר ליפול. זה פתאום מחשבות ותחושה של: 'אין תכלית בעולם, בא לך למות', אבל אז יש רצון לחיות".
את מרגישה שהרצון המטורף שלך לחיים ישתלט על כל מה שחזרת איתו מעבר?
"כל יום זה מלחמות אם את רוצה לקום מהמיטה או להישאב למקומות קשים. כל יום זה מלחמה בינך לבין עצמך. אני הולכת ועושה דברים, נראה שהכל תקין, אבל אף אחד לא יודע מה קורה בפנים, את הסערות שמתחוללות שם. לילות ללא שינה, הרבה רגשות אשם אבל יש גם צד שני, קיבלתי את החיים במתנה".
הפחד הגדול הוא שנתרגל?
"הייתי שם 55 ימים, אם את משווה את זה לזמן שהם שם עכשיו זה כלום אבל זה היה נצח. הימים לא עוברים, השניות לא עוברות. הפחד הכי גדול שלי זה שזה יהפוך לחלק מסדר היום. אף אחד לא יודע מה זה להיות חטוף בחוסר אונים. זה פוגש אותי כל הזמן, כשהולכת לישון או מתקלחת. זה תמיד שם, מלחמה על החיים. לקום, ללכת ולמזוג מים היה חלום. יצאתי עם גוף מעוות, חזרתי לבנה עם שיער שחור. יש שם אנשים שלא ראו אור כבר כמעט שנה. לא אוכלים כמו שצריך ולא ראו את המשפחה. אסור לשכוח שהדבר הכי חשוב זה להחזיר אותם הביתה. הפחד שלי זה שזה ייגמר לא טוב, החלום שכולם יחזרו".