בשנות ה-90' היה נהוג בתעשיית המוזיקה להוציא אוספים של מיטב להיטי התקופה ולדחוס לתוכם את השירים הכי פופולרים, בלי קשר לסגנון מוזיקלי כזה או אחר. סוג של ערבוביה נטולת היררכיה – יורו-דאנס טראשי, היפ הופ, רוק כבד, בלדות קיטשיות. הכל הולך. קהל היעד של האוספים האלה היה בני נוער נטולי טעם מוזיקלי מובהק, שלא רוצים להתבלט או לבלוט. הם לא חובבי אוונגרד, ולהיטי הפופ מעניקים להם תחושה של שייכות: הם אוהבים את מה שכולם אוהבים. הם לא מיוחדים. להיות מיוחד זה מפחיד.
בשנים האחרונות צמחו בישראל מסעדות שמגלמות את האידיאולוגיה של אוספי הלהיטים ההם, מהניינטיז. נקרא להן – מסעדות להיטים. אלה מסעדות שלא מנסות לייחד את עצמן באמצעות אמירה קולינרית יוצאת דופן. הן אורזות מחדש את כל המנות הפופולריות שמוגשות באותו זמן במסעדות אחרות ומגישות אותן תחת כותרת גג אחת. נאמר, מסעדה ים תיכונית. והרי הים התיכון הוא איזור עצום בגודלו. איך זה בכלל אפשרי להיות מסעדה "ים תיכונית"? זה חסר משמעות. אבל מסעדות הלהיטים לא מתעניינות במשמעות. הן מתעסקות במה שפופולרי. אם ים תיכוני זה פופולרי, אז הן יגישו את כל מה שנתפס בעיניהן כ"ים תיכוני". כי זה הלהיט העכשווי. זו רוח הזמן. לתת לאנשים את מה שהם אוהבים. או את מה שהם חושבים שהם אוהבים. ואני אצטט את טינה טרנר – מה האהבה קשורה לזה? היא לא קשורה, טינה. מסעדות הלהיטים הן סוג של מקדונלד'ס בעטיפה יותר יוקרתית. בראש ובראשונה, הן עוסקות בכסף ומסחר וסטנדרטיזציה של אוכל וחנופה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אהבה? אהבה זה גם מפחיד.
טאבולה ראסה ברעננה שייכת לז'אנר מסעדות הלהיטים. התפריט שלה כולל ספקטרום כל כך רחב של מנות, שנהייתה לי מיגרנה. אפשר למצוא שם צזיקי, איקרה, שווארמה, ריזוטו, פיצה וניוקי, וכן, גם חומוס. המכנה המשותף הראשון לכל המנות – הים התיכון. למרות שמגישים כאן גם המבורגר ופיש אנד צ'יפס. אבל גם במסעדות באיטליה מגישים המבורגר ופיש אנד צ'יפס. אנחנו בכל זאת נמצאים בעידן הגלובליזציה. אז גם המבורגר יכול להיחשב לים תיכוני. המכנה המשותף השני – שרינג. כן, המונח המאוס הזה. מנות קטנות ולא משביעות במחירים שמעמידים פנים כאילו הם נמוכים. והמכנה המשותף השלישי – בינוניות. הכל מאוד בינוני. מתחת לבינוני. לעיתים גרוע ומרושל. להיטים לוהטים? בואו נקרא לזה להיטים פושרים. לאללה.
אבל בסך הכל, אם אני מחפש להגיד משהו חיובי, יש כאן הגיון – בעיר כמו רעננה אין יותר מדי מסעדות טובות. כדי למצוא מסעדות שמתמחות במטבח אחד ויחיד, מסעדות מקצועיות, מצטיינות בתחומן, צריך לנסוע לתל אביב, ירושלים או חיפה. טאבולה ראסה ממלאת את הוואקום הפרברי – היא מעניקה לסועדים חוויה כוללת. מסעדה פרברית קלאסית. סופרמרקט של טעמים עבור אנשים שאין להם כוח להתרחק מהבית. רוצים אוכל איטלקי? יווני? ערבי? ספרדי? טורקי? אצלנו תוכלו למצוא הכל. הכל ולא כלום.
הנה, זה מה שהזמנו בארוחה הראשונה – ריזוטו אפונה וכרישה (58 שקלים), מסבחת טלה (62 שקלים), ריגטוני עגל חלב (62 שקלים) ומסחאן (66 שקלים). הריזוטו היה סביר. לא משהו שצריך לתהות לגביו יותר מדי. מעט עשוי יתר על המידה. מעט נוזלי. אבל אכיל. מסבחת הטלה הייתה נוראית – היא הוגשה לנו תוך פחות מחמש דקות מרגע ההזמנה והגיעה בטמפרטורה פושרת לחלוטין. עדות לכך ששכבה במטבח דקות ארוכות בטרם הזמנו אותה. אולי זו הייתה הזמנה של סועד אחר שהתחרט. בשר הטלה הטחון טבע בתוך שלולית של שמן טיגון, שאיימה לעלות על גדותיה. המסבחה לא היתה מסבחה – זה היה חומוס דחוס עם שברי גרגרים קשים ולא מספיק מבושלים. החומוס היה חמוץ ולא נעים לאכילה. כמו ללעוס מלט עם חצץ ולימון. ריגטוני עגל החלב היה גם הוא ברמה נמוכה – הפסטה בושלה עד שהפכה לסמרטוט רצפה, בשר עגל החלב (שמופיע בעוד מנות בתפריט ולא ברור לי למה צריך לבחור דווקא בחומר הגלם שמסמן את האכזריות הבלתי נתפסת של תעשיית הבשר) נטחן עד שהפך לדייסת גרבר. והכי גרוע – המסחאן. מנה ערבית קלאסית, שצריך להשאיר את מלאכת הכנתה למומחים ולא לחובבים מרעננה. נתחי עוף על גבי פיתה, מתובלים בסומאק, בהרט, שקדים קלויים ובצל. העוף, כך נטען בתפריט, בושל בשמן זית (קונפי). אני בספק שזה מה שקרה. זה היה עוף מכובס מהסוג שמגישים בבתי אבות. לא היה לו טעם ולא ריח. ולא עזר התיבול הדומיננטי. איכשהו זו הייתה המנה הכי מקורית בתפריט: מסחאן מכובס. צריך להוציא על זה פטנט.
לקינוח הזמנו עוגת סולת (44 שקלים) עם יוגורט מוקצף. עוגת הסולת התגלתה כעוגת חנק. היוגורט המוקצף כסתם יוגורט מגביע. נחנקנו מהעוגה והלכנו הביתה.
מילקשייק לביבות
חזרנו לטאבולה ראסה אחרי שבוע. שמנו לב שבמטבח – הפתוח, אלא מה – עובדים רק שניים-שלושה טבחים. כך היה גם בביקור הראשון שלנו. לא ברור איך שניים-שלושה טבחים יכולים להשתלט על אוכל מרחבי הים התיכון. עובדה שהם לא יכולים. הזמנו כפתה דה זוקיני (38 שקלים). יעני, לביבות קישואים. מרגע ההזמנה, עברו שתי דקות והמנה כבר נחתה על שולחננו. שלוש לביבות, מטוגנות ושמנוניות להחריד, ובפנים: בלילה נוזלית.. המלצרית אפילו לא טרחה להתעניין מדוע לא נגענו בלביבות. זה נראה לה סביר לגמרי. הנה, עוד חידוש קולינרי: לצד המסחאן המכובס, קבלו מנה של בלילת לביבות. מילקשייק לביבות.
חשבנו שאנחנו מזמינים פיצה מרגריטה (49 שקלים) פשוטה. אבל בטאבולה ראסה יודעים לסבך גם את מה שפשוט. הפיצה הגיעה, משום מה, כשעליה פזורות פרוסות עגבניות טריות שכוסו בכמות מטורפת של מוצרלה לא איכותית ופסטו. מה לעגבניות טריות ופסטו ולפיצה מרגריטה? תעלומה. וכבונוס: זו לא הייתה פיצה שצורתה עגולה. היא חטפה מכה בצד, כמו מכונית שעברה תאונה. עדות לכך שלטבחים בטאבולה ראסה לא ממש אכפת מהמנות שהם מוציאים – נו, אז נדפקה הפיצה כשהכנסנו אותה לתנור והיא נראית כמו בצק מצ'וקמק. על מה כל המהומה?
לקחנו גם מנה של שרימפס, קלמרי ותמנון פורטוגז (68 שקלים). לכאורה, מנה בסגנון עדות פורטוגל (הים התיכון, לא?). שרימפס מופשרים וצמיגיים. קלמרי מופשרים ורכרוכיים. הייתה שם גם איזו רגל של תמנון. מוגשים על קובייה של פולנטה מטוגנת, עם רוטב פירי-פירי תפל ונטול חריפות. אל תספרו על זה לפורטוגזים. הם יכריזו מלחמה על רעננה.
אבל השיא הגיע באסון הגדול של הרביולי סרטנים ומסקרפונה (69 שקלים). הרביולי עוד איכשהו היו עשויים היטב. אל-דנטה. אבל המילוי שלהם. הו, המילוי. אני נזכר בו ומתמלא צמרמורת בכל הגוף. נגסנו ברביולי אחד. ברביולי שני. ברביולי שלישי ורביעי, וגילינו, לחרדתנו, שלתוך מלית הסרטנים – הסתננו חתיכות שחורות ומפוחמות. כמו שכבה של שומן שרוף שמגרדים מתוך מחבת. זה כאילו שהשליכו את בשר הסרטנים לתוך מחבת מלוכלכת כדי שיספגו את הארומה של הפיח והג'יפה. תארו לעצמכם - מילוי כמעט נוזלי של בשר סרטנים ומסקרפונה, עם טקסטורה פריכה של טינופת מפוחמת. נורא ואיום. ירקנו את המילוי החוצה. חווייה טראומטית שאני מקווה שלא תשאיר בי צלקות לכל החיים.
ויתרנו על קינוח. לא נחזור גם לטאבולה ראסה. מסעדת להיטים? אולי מקום אחרון במצעד.
טאבולה ראסה. אחוזה 282, רעננה. 09-7743131