נוצר כבר ז'אנר כזה, אני לא בטוח שהוא קולינרי, אולי קהילתי, עם תודעה פריפריאלית שלא מקטינה את עצמה מול תל אביב, של מסעדות שמתקיימות בשולי העניינים, אבל מצליחות לעמוד בקצב ולייצר אג'נדה עצמאית, שהיא לא הכי מלהיבה שיש, אבל היא מספיק טובה והגונה כדי לספק את קהל היעד שלה, שלא מבקש יותר מדי לעצמו. אנשים, בסופו של דבר, חיים את חייהם בצמודי הקרקע שלהם. מה הם בסך הכל רוצים? לא יותר מדי. באמת שלא יותר מדי.
אני יכול לספור כמה מסעדות שיש להן איזה מכנה משותף; הן כולן נמצאות באזור מישור החוף והשרון, הקרבה הגיאוגרפית שלהן לתל אביב גורמת לתפריטים שלהן להיראות כמו תעתיקים של מה שקורה בעיר הגדולה, אבל לא במידה שאתה אומר לעצמך: טוב, הפעם הגזמתם לגמרי. כולן מעוצבות בסטייל "כפרי", מנסות לדמיין כאילו שהן בטוסקנה ולא כמה דקות מכביש החוף. קופינאס במושב צור משה, מסעדת תל יצחק בכניסה לקיבוץ תל יצחק וגוז' ודניאל בבני ציון, שהיא אולי המצליחה והמוצלחת מבין כולן. עד כדי כך מצליחה ומוצלחת, שהנה נולד לה בייבי חדש: לירי לאונג' ברשפון, מושב של עשירים ועשירים, הוּז אנד הוּז, שמוּז אנד שמוּז. כמו אחיותיה, גם היא לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל, לקפוץ מעל הפופיק, להעמיד פנים, לשחק אותה או להתהדר בנוצות לא לה. פיצה? יש. נשמה יתרה ורוח יצירתית? אין.
לירי לאונג' היא מקום חינני בסך הכל. היבריד של בית קפה ומסעדה, שעושה רושם כמקום מפגש שכונתי. כשיצאנו מהמסעדה נהרו אליה חבורות של גרציות מגונדרות ואיתן גברברים מקריחים בגיל העמידה, מהסוג שמחזיקים מפתחות של מכונית יוקרה ביד אחת ואת הצוואר של האישה שלהם ביד שנייה.
התפריט נותן להם את כל מה שצריך. תחשבו על לירי לאונג' בתור גלגול עכשווי של חדר האוכל הקיבוצי, אוקיי? המנות הן באמת סטנדרטיות להפליא (או להחריד). רק מנה אחת נצצה ברמתה מעל כולן ותיכף נגיע אליה. אבל נתחיל באותה בינוניות מזהרת שאצל אנשים מסוימים משמשת כנחמה או מעוררת תחושה של פמיליאריות. יש סועדים שלא אוהבים להרגיש שהאוכל הוא יותר טוב מהם.
פתחנו בשלוש מנות ראשונות: סקורדליה (42 שקלים), אספרגוס (48 שקלים) ושרימפס (58 שקלים). סקורדליה היא ממרח שקדים ושום ממוצא יווני, שהגיע כשמעליו ירקות טריים, אבל טריים באמת: מלפפונים קטנטנים, צנוניות ושעועית ירוקה. הסקורדליה נטחנה לכדי קרם והזכירה לי יותר מכל את החומוס מקופסאות השימורים הקטנות שהיינו אוכלים בשנות השמונים. זה רע? כן, אבל זה טעם כל כך נוסטלגי שקשה להתנגד לו. ובכלל, למה להגיש סקורדליה במסעדה שלא מתמחה במאכלים יווניים?
האספרגוס, של יוכי אספרגוס (מגדלי האספרגוס ב-ה' הידיעה), נחלט והוגש ביחד עם ביצה רכה שטוגנה כ"שניצל". למה לעטוף ביצה רכה בפירורי לחם ולטגן אותה? כי זה עוד אחד מהגימיקים העלובים האלה שלא ברור מי המציא ולמה; כי אנשים לא מסוגלים יותר לאכול "סתם" אספרגוס עם "סתם" ביצה רכה; כי מבוגרים בימינו הם גרסאות אינפנטיליות של ילדיהם והמילה "שניצל" מעוררת אצלם כל מיני סנטימנטים נוסטלגיים; כי ככה אפשר לקחת יותר כסף על המנה. כל ההסברים נכונים ומדכאים ת'נשמה.
מנת השרימפס מסמלת יותר מכל את השאיפות האפסיות של לירי לאונג'; בעידן שבו יש מודעות לחומרי גלם טריים, כאן מגישים שרימפס קפואים, עם טעם הלוואי הזה והטקסטורה המימית, ברוטב עגבניות מקופסת שימורים עם פרוסות ארטישוק, גם הם קופסת שימורים. מנה קנויה בכל רמ"ח איבריה. להגיד לכם שהיא לא אכילה? לא טעימה? אכילה וסבירה. אבל לא בשביל זה לבשנו מכנסיים ותפסנו מונית למסעדה ברשפון.
למנות עיקריות הזמנו נקניקיות עגל וגבינת גאודה (72 שקלים), שתיים במספר, גם הן קנויות ולא עשויות במקום. יש אימהות שזה המוטו שלהן: למה להכין בעצמך אם אפשר לקנות? לא אמא שלי, אגב. הנקניקיות מתפצפצות, נוטפות שומן, טובות מאוד. מוגשות עם פירה חלקלק ובצל מטוגן, קטשופ עתיר בכמון (מחווה לנקניקיות הקארי הברלינאיות?), חרדל עוקצני וקורנישונים חיוורים. מנה כיפית שעושה את עבודתה כהלכה וכצפוי.
ומעל לכל זהרה מנה אחת: לינגוויני דיאבלו (68 שקלים). המלצרית הזהירה שמדובר במנה מאוד-מאוד חריפה, וצדקה. בדרך כלל אזהרות מסוג זה מסתיימות בקול ענות חלושה, אבל הפעם היה לנו עסק עם בקבוק תבערה. זו מנת פסטה נהדרת. אטריות לינגוויני אל דנטה (קנויות, כמובן) ברוטב של עגבניות, עשבי תיבול, שום, צ'ילי ובשר חזיר טחון. זהו בעצם ראגו בנוסח המטבח של קלבריה. טעמי החזיר בולטים ומודגשים, והחריפות החזקה לא מעמעמת אותם. להגיש בשר חזיר בעיתות אלה זה די נועז (כמה מצער לכתוב זאת), והנה לכם מנה שהיא תחליף מושלם לבולונז המאוס. זו מנה שרק בשבילה הייתי חוזר כדי לשרוף את הלשון שלי בלירי לאונג'.
לקינוח, הזמנו טארט פיסטוק ולימון (44 שקלים) שמגיע בתצורה של עיגול מיניאטורי מושלם עם כל מיני קישוטים צבעוניים מסביב וקרמים חמצמצים ומתוקים ומיותרים. למה לא יכולתם סתם להגיש פרוסה לא סימטרית של טארט לימון נהדר עם מרנג שרוף שמתגבה עד לעננים? בשביל מה צריך את כל הקישוטים וכל הקונדיטוריה? בשביל קינוח בינוני ומטה? אני מוכן לשכוח את הקינוח הזה ואת ביצת השניצל בעבור "לינגוויני דיאבלו". מי חשב שאני ארצה לחזור למסעדה ברשפון בשביל מנה של פסטה חריפה עם חזיר טחון.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל בשחקי שחקי
לירי לאונג'. הפרחים 12, רשפון. ראשון-חמישי 09:00-23:00; שישי 09:00-16:00. טלפון: 09-9797170