בר 51 הוא בדיוק מהמקומות האלה שבגללם אתה אומר בעצבים – יאללה, שתיגמר כבר הקורונה. לפני המגיפה, זה היה בר-מסעדה קצת אפלולי, די יאפי, מתאים לתקופתו של ראש העיר חולדאי בתל אביב, עיר הנדל״ן ובקבוקי השבלי. אבל מה? היה כיף לשבת שם, בטח שכיף, עם עוד אנשים, בטח שעם עוד אנשים. אז מה, לבד עם מסיכה? זה מקום לבני שלושים-ארבעים פלוס פלוס פלוס שכבר טינפו את רגליהם וידיהם ונחיריהם בברים ובמועדונים. בר 51 זה בכל זאת חלל סולידי שיותר מתמקד באוכל מאשר במוזיקה, קרחנה וסמים, למרות שכיכב באי אלו פרקים של ״הטבח״. הסדרה יותר פרועה ממנו, כן?
הבשורות הטובות הן שגם בר 51 התחילו לעשות משלוחים. אלה גם הבשורות הרעות. זה אומר שהשף והבעלים מושיקו גמליאלי הבין שקוביד 19 לא הולך להיעלם מתישהו בקרוב, עם החיסונים או בלעדיהם. בר 51 נשען על תעבורה אנושית צפופה, סואנת, לחה, חיידקית. תהרגו אותי אם אני מבין איך מקומות כאלה יכולים לחזור לעבוד כרגיל אם המדינה עצמה לא מצליחה להשתלט ולקחת אחריות על הנגיף מבלי להידרש לסגרים חונקים ואינסופיים. איזו בושה ואיזו פדיחה. כמו שפים מרכזיים אחרים לפניו, גמליאלי נכנע. לפני שבר51 החלה לצבור יותר מדי אבק, הוא הצטרף לגדודי אל אקצה של וולט. אני יכול להניח שמעשה שכזה לא נעשה בשמחה יתרה ולא בשאיפה להרוויח מיליונים. האוכל שמוגש בבר 51 לא קלאסי למשלוחים, וזאת בלשון המעטה. אז בשביל מה? כדי להניע את הגלגלים. אם לא זזים, מתים.
נידרש שוב לבשורות הטובות. לא הייתי מצפה לפחות מהמשלוח של בר 51. זה אלגנס שמגיע בקופסאות פלסטיק וקרטון, יותר מדי קופסאות, מיינד יו. את הקופסאות הרגילות הכניסו לתוך מארזי קרטון חגיגיים ויש אפילו שקית נייר ממותגת עם ידיות שרוך כמו בבוטיקים בכיכר המדינה. מי צריך את כל זה כשהמשמעות היא פסולת עודפת ומיותרת? מה מנסים להוכיח כאן? אולי זה מסתיר את חוסר הביטחון הבסיסי במוצר. אנחנו יודעים שאנחנו לא אמורים לעשות משלוחים, אז הנה, קחו כמה אריזות יפות, קחו גרפיקה מושקעת, קחו קרטון. נו, עכשיו אתם מבסוטים?
ובכל זאת, אלגנס, גם אם מתאמץ, והאוכל גם הוא אלגנטי בהחלט, כצפוי. מסוג המשלוחים שאתה אומר – לא הייתי מצפה לפחות מזה. האופציות הן לשלם על המנות בנפרד או ללכת על ארוחה זוגית או ארוחה לארבעה. הלכנו על האופציה האחרונה (675 ש״ח), סכום לא מבוטל שכולל 6 מנות ראשונות, 4 מנות עיקריות ו-2 קינוחים. שכל אחד יעשה את החשבון שלו אם שווה לו לנסות ולשעתק את חוויית האכילה על בר תל אביבי, באורות מעומעמים ותודעה מעומעמת עוד יותר. זה כישלון ידוע מראש אבל בר 51 יודעים להפוך את הכישלון גם לתענוג. האוכל מגיע כל כך חם שלרגע אתה תוהה אם הוא לא הוכן במטבח הפרטי שלך. זו תעלומה גדולה מתחומי הפיזיקה. איך אפשר לשנע אוכל בטמפרטורות כאלה ושהוא יגיע לוהט כמו במסעדה?
בעצם יש כאן מארג מחושב היטב של דגים נאים ותבשילים (ועוד כמה דברים מעטים שלא הזמנו). אתה אמור, בדגש על אמור, להוציא את האוכל מכלי הפלסטיק ולצלחת אותו כמו בן אדם על צלחות חרסינה. זו העמדת הפנים המייטבית. גירסת כיסוי של הדבר האמיתי. ועדיין גירסת כיסוי.
התחלנו עם סשימי אינטיאס שמוגש עם פרוסות אבוקדו ויוגורט כבשים עם סלט קטן של עלים ירוקים, והכל כמובן מגיע בנפרד, ומתערבב בסגנון ״עשה זאת בעצמך״; גם קרודו פלמידה אדומה עם פולי סויה, עגבניות שרי וקרם פרש, היא מנה לבנייה עצמית. אתה מערבב את הדגים הטובים (האינטיאס היה מעט פחות טוב, חתוך בגסות וסיבי יחסית), ומקבל מנות דגים נאים ״כמו במסעדה״. הבעיה כאן היתה יותר פרוזאית: היתה חסרה מנת לחם. מה היינו אמורים לעשות? להוציא לחם מהפריזר ולחמם בטוסטר? אין גבול ל-DIY? מנות קרות מסוג זה מוטב להגיש עם לחם או לפחות עם אופציה לרכישת לחם (גם כזאת לא היתה). ואצל מי אפשר להתלונן? אני אמור לכתוב בצ׳ט של וולט שחסר לי לחם? פדיחה, לא?
המנות החמות הזכירו לנו את היד העדינה-עדינה כל כך של בר 51, זו שהופכת אותה לשייכת לליגת מסעדות העילית ולא לברי האוכל הפופולריים: אניולוטי, כיסונים דקיקים דמויי סוכריה בעטיפתה, ממולאים בקרם תפוחי אדמה ומסקרפונה עם חמאת מרווה, תרד ופרמזן; רביולי ממולאים בשר בבישול ארוך, בציר בשר מצומצם שבא לך לספוג עם לחם (לא יקרה) או לשתות היישר מקופסת הפלסטיק (קרה). שתי מנות פסטה פנומנליות.
לראשונות לקחנו גם דג כבוש (איזה? לא טרחו לציין) בכבישה קרה, עם פרוסות צ׳ילי, בצל, כוסברה וזרעי עגבניות (כיאה למנה עם דג אלמוני, היא היתה די סתמית); ומנה של שורש סלרי מבושל קונפי ופרוס, ברוטב חמאה חומה, צלפים, צ׳ילי, שום ותרד וגבינת טולום. מנה צמחונית מעולה.
העיקריות – ארבע במספר, כאמור – נעו בסדר עולה בין הסתמי לנחמד מאוד לטוב מאוד. פסטה רחבה עם מולים וקלמרי, עגבניות חריפות ואנשובי, היתה עשויה יתר על המידה בגלל המסע הממונע מהמסעדה אל הבית, אבל הטעמים היו סבירים ופירות הים, נו, קפואים ומופשרים ולא מלהיבים כלל וכלל; פפרדלת חלמונים וסרטנים, לעומת זאת, דווקא כן הצליחה להתבשל כראוי, ובשר הסרטנים היה נוכח במלוא טעמיו. היה שם גם ציר דגים ופירות ים שנתן בּוּסט, שיערות קישואים וסלסה ורדה בשביל הטעם הפיקנטי. איך פסטה אחת מגיעה כמו סמרטוט ואחת כמו דגל גאה מונף אל על? זה חלק מהכאוס של המטבח, והמשלוחים בוודאי שלא מועילים כדי לייצר תקן אחד לכולם.
שתי המנות הבאות היו כבר בקצה העליון של הסקלה – תבשיל ארוך של לחי עגל עם מנגולד, ארטישוק ירושלמי ורכז רימונים; פילה דג ים (לך תדע איזה. איזשהו. אחד מהרגילים) עם תבשיל עשבים ירוקים, ארטישוק ירושלמי ופול ירוק. אלה שתי מנות שעובדות על אותו פרופיל טעמים, אותו רפרנס תרבותי, טכניקות דומות, אבל הבשר מתפורר, הדג עסיסי והם משלימים זה את זה בסחבקיוּת מפוארת.
לקינוח לקחנו פנקוטה זעתר שלא היה בה זעתר כפי שנכתב. זו היתה פנקוטה רגילה לחלוטין עם קרוטונים. גם דבש היה אמור להיות שם. גם הוא לא היה. בקיצור, קינוח נוכח-נפקד. הקינוח השני היה טארט שוקולד ושמן זית ובצק פריך. טעמים מרירים, חזקים, לא מתחנפים לילדים שאולי חושבים ש״משלוח״ זו מילה נרדפת לפיצה דומינוס. ואולי זה העניין עם בר 51: משלוחים הם לא תחליף ולא יכולים להיות. יש מסעדות שלא אמורות להיות מסעדות משלוחים. בר 51 היא אחת מהן לדעתי. נכון, המשלוח שלה הוא מרשים אסתטית, המנות ברובן טובות וטעימות, מגיעות כמו שצריך הביתה, אבל זו לא מסעדה שמשלוחים הם חלק מהאמירה שלה אל מול העולם החיצון. וזה בסדר גמור. לא כולם צריכים להיות אלופי המשלוחים. צריך סוג מסוים של אופי קולינרי בשביל לשלוח אוכל למרחקים. לבר 51 אין את זה וטוב שכך. המשלוחים עבורה הם מאמץ. מרגישים את זה, את המיתוג העודף, את המחשבה היתרה, איך זה בכלל יכול לעבוד, כל האופרציה המעיקה הזאת. זה הרי פיתרון זמני. פלסטר על הפצע הפתוח. רק כשהפצע יגליד, בר 51 תוכל לחזור לרקוד כמו שצריך. וזה יקרה. אוי ואבוי אם זה לא יקרה.
>> בפעם שעברה הזמנו משלוח מיאקימונו
בר 51. הירקון 51, תל אביב. 03-5406680