קופסאות הפלסטיק כבר הוכיחו שכל דבר יכול להיכנס לתוכן, אין גבול לכושר הדמיון והאלתור בימינו. קראתי שיש עכשיו איזה טבח-זוטא שהחליט שהוא מכניס מעורב ירושלמי לתוך לחמניית בריוש, מוסיף איזה רוטב בצד, ויאללה, משלוח. הכל הולך, אין היררכיה, אין סלקציה. מה יקרה כשתיגמר הקורונה? מה יהיה על המשלוחים הביזארים? אם העולם יחזור לקדמותו, אני חושש שהרבה מאוד עסקני מזון יצטרכו לחשב את מסלולם מחדש. אף אחד לא באמת רוצה לאכול כנאפה במשלוח, מחוממת במיקרו. מתישהו נצטרף לדבר על תפקידו המרכזי של המיקרו בכל התקופה הזאת.
אבו ג׳מיל היא מצטרפת חדשה לסצינה. כאן נעשה ניסיון חלוצי, יחסית, מאוד יחסית, להכניס אספקטים מסוימים של האוכל הערבי, פלסטיני, איך שלא תקראו לו, לתוך אותה קופסה אייקונית וקאנונית. אפילו השם, אבו ג׳מיל, מרמז על ״אותנטיוּת״ לבנטינית מחושבת היטב. מי הוא אותו אבו ג׳מיל? אולי דמות פיקטיבית. אולי לא. מה שבטוח שזה מיזם של קבוצת ״בארקה האוס״ שמפעילה גם את המסעדות מגרב, אונזה, קיטשן מארקט ומשייה. כשאני שומע את המילה ״מיזם״, אני שולח את ידי אל האקדח. יזמוּת היא, הרבה פעמים, שם קוד לזיהוי הזדמנויות ציני שבינו לבין קולינריה אין שום קשר. אוכל זה לא נדל״ן, חבר׳ה. ואולי קצת כן.
בואו ונשים מאחורינו את הסקפטיות. בראש אבו ג׳מיל הציבו את השף חמודי אבולעפיה. זה ״מטבח רפאים״, כמו שנהוג היום. לא תוכלו ללכת לסעוד פיזית באבו ג׳מיל וגם לא לפגוש את אבו ג׳מיל. אנחנו מתעסקים כאן בדימויים ובסמלים. המסעדה הזאת, או המשלוח הזה, מזכירים לנו את גדולתו הבלתי ניתנת לערעור של האוכל שהתקיים ומתקיים מזה מאות ואלפי שנים במרחב הזה. אם התגעגעתם למסעדות הגליליות המיתולוגיות, נטולות המשלוחים, תוכלו להתנחם בחיקו של אבו ג׳מיל. לא שאני משווה. אין צורך להשוות. אבו ג׳מיל זה בכל זאת ״מיזם״ תל אביבי שמאחוריו כוח והון ומומחי מיתוג וגרפיקאים ומטבח ענקי בגודל של 600 מ״ר (כך על פי היח״צ) ובוג׳ראס שלם. זו לא סבתא חביבה מנצרת.
אבולעפיה מתגלה קודם כל כאופה מחונן. כנראה שזה לא מפתיע בהתחשב בשם משפחתו. המשלוח הוא טור דה פורס של מאפים לפנים. רק הפיתות שהתלוו למנות החומוס היו הפיתות המרהיבות ביותר שיצא לנו לאכול. רכות, חמות, עדינות, נעימות למגע, על סף האירוטיות. איך זה יכול להיות שבכל אירופה וארצות הברית אי אפשר למצוא פיתה נורמלית, אלא רק את הגירסאות הכמושות והיבשות, ואילו בישראל הקטנה מצליחים להוציא כזה מאסטרפיס מהתנור?
התחלנו את הארוחה עם BOX סלטים (146 ש״ח). כן, כך נכתב במקור, BOX. למה באנגלית עילגת? כי זה הרי ״מיזם״ ממותג היטב. אם היה קיים אדם בשם אבו ג׳מיל, הוא היה מוריד להם שתי סטירות. אבל הקופסה הזאת – כן, ככה מבטאים את זה בעברית – היתה נהדרת. מה לא היה שם: שני מאפי מאנקיש עם זעתר ובצל מטוגן מצומצם ומתוק-מתוק (מדוע צריך מאפים מערביים כשיש את הדבר הזה?), סלט טאבולה עם יוגורט וחמוציות (בשביל מה?), סחוג ירוק עוצמתי, סלסה עגבניות (מה שנקרא אצלנו ״סלט טורקי״), לאבנה מעושנת (רמזים מעושנים עדינים, לאבנה מהממת), סלט כרובית, זעתר וביצים וקופסת חומוס. אם אתם חובבי בראנצ׳ים (למה בעצם?), תוכלו להרכיב מכל התקרובת הזה את הבראנץ׳ המושלם. בחיי. בלי כל מיני פריטטות וריבות וגרנולה. פשוט בראנץ׳ מקומי מושלם.
אוקיי, עזבו אתכם מבראנצ׳ים. הזמנו גם חומוס עם בשר מפורק (58 ש״ח). החומוס עצמו מצוין. לא מהז׳אנר החמוץ מדי, לא מהדחוס מדי. משחה קצת דלילה, מעודנת טעמים. הבשר המפורק מיותר לגמרי. סיבי בשר תפלים שנוכחותם כפויה ומיותרת. חומוס לא אוהב שמבלבלים לו את המוח יותר מדי. אם כבר חומוס עם בשר, שיהיה בשר טחון ומטוגן. זו המסורת. אם מחליטים לשבור אותה צריך שיהיה תירוץ טוב לעשות זאת. כאן אין שום תירוץ (אבל הפיתות, הו, הפיתות).
לעומת החומוס עם הבשר המפורק שמנסה להמציא את הגלגל מחדש (או לרבע את הגלגל), מנה של כרע עוף (68 ש״ח) היא קלאסיקה הכי פשוטה והכי יעילה: עוף עסיסי שבעסיסיים, מתובל בבהרט, על מצע של מג׳דרה ויוגורט ושקדים קלויים מעל. כאילו, מה צריך יותר מזה? שלום עם האמירויות? אני מעדיף עוף שהולך על בטוח ולא עושה רַייסים עם למבורגיני.
הגענו עכשיו אל סקציית המנגל. קודם כל, כופתה קבב טלה (68 ש״ח). מאפה המנקיש מקבל צורה מוארכת, כמו של פוקצ׳ה, ועליו מעמיסים את הסלט הטורקי ההוא, טחינה, בצל בסומק, עשבי בר וכמה קבבים. את כל זה אתה נדרש להכניס לתנור לחימום נוסף. כשהכבוּדה יוצאת מהתנור, התוצאה קצת מאכזבת. המאפה כמובן מעולה, אבל הקבבים די תפלים. במקרה הזה, היד העדינה של החומוס דווקא היתה צריכה להיות יותר חזקה ונדיבה בפיזור התבלינים.
חפלה (74 ש״ח) הוא שם מדויק, ובכן, לחתיכת חפלה: מגיע מגש של פיצה ובתוכו לאפה ענקית עם זעתר שמכסה על עוד לאפה ענקית עם זעתר שבעצמה מכוסה בירקות שרופים, טחינה וכמות לא הגיונית של בשר: קבבים, נקניקיות מרגז ושיפוד פרגית. איך אוכלים את הדבר הזה? פשוט צוללים פנימה בקפיצת ראש. הדבר המצחיק הוא שהמנה הזאת מגיעה כשנייר עיתון בערבית מגונן עליה ואמור לשמור על החום. אם אנשים היו מוצאים אצלם עיתון בערבית בתיבת הדואר הם היו מתקשרים למשטרה ולבצלאל סמוטריץ׳. אבל כשהערבית מופיעה לצד הלאפה? אה, זה כבר סיפור אחר. פתאום הערבית כבר לא מפחידה ולא מאיימת. להיפך. היא מזמינה ומייצרת אמינות ונוחוּת. זה האבסורד הגדול של היחסים הפרברטיים בין יהודים לבין האוכל הערבי. אוהבים את האוכל, שונאים את הערבים.
אין קינוח בתפריט המשלוחים של אבו ג׳מיל ואולי טוב שכך. למי יש כוח לקינוח אחרי כל החפלה הזאת? אם אתם מחפשים משלוח בערבית ומתגעגעים לבשלני הגליל ואולי גם לאיסטנבול, זה בוודאי משלוח שיסב לכם נחת גדולה. אולי כדאי גם לביבי להזמין מאבו ג׳מיל. אחרי הביקור המתוקשר באום אל פחם, זה רק מתבקש, לא?
>> בפעם שעברה הזמנו משלוח משילה
אבו ג'מיל. הזמנות דרך אפליקציות המשלוחים וולט ותן ביס