זאת הפעם השלישית שאני חוזר למסעדת וניה ביסטרו בחיפה. הפעמיים הקודמות היו לא רעות בכלל. וניה היא מסעדה לא יציבה שהחליפה לא מעט שפים במהלך השנים, אבל בבסיסה תמיד היו לה כוונות טובות: התפריט שלה ניסה להתחבר למרחב שבו המסעדה פועלת - ואדי ניסנס מחד, ותרבות המסעדות הרומניות מאידך - היא הצליחה לספוג השראה גם מהמטבח הגלילי וגם ממעיין הבירה. כנראה שזו המסעדה היחידה בישראל, במזרח התיכון, בעולם, בשביל החלב, ביקום כולו, שהגישה עראייס לצד קוסטיצה. שמישהו יקרא דחוף לספר השיאים של גינס!
והנה הגיע עוד גלגול של וניה ביסטרו. הפעם הם הביאו את מיכאל גרטופסקי, שנכנס כשותף במסעדה ובנה את התפריט החדש. גרטופסקי הוא שף רציני עם קבלות. הוא עומד מאחורי המטבחים המוצלחים של מסעדת מיכאל במושב לימן ובר האוכל צ'יקטי בתל אביב. עכשיו מסתבר שאיכשהו הוא הצליח להרוס את וניה ואת כל מה שבנו שם בזיעת אפיים.
למה לתקן את מה שלא היה הרוס מלכתחילה? זו שאלה עקרונית שצריך לשאול במקרה של וניה ביסטרו. היה לכם מקום חמוד להפליא, שהגיש אוכל תקני, כזה שאי אפשר לבוא אליו בטענות. שרדתם, התבססתם. המסעדה הכתה שורשים. ואז החלטתם להביא שף נחשב כדי שינווט את הספינה. היו לכם בעיות כלכליות? יכול להיות. אני לא מספיק מתמצא ולא מכיר את מצבכם ולא יודע מה קורה מאחורי הקלעים. אולי הרגשתם שנזקקת רוח חדשה. רבותיי, טעיתם. אדם חיצוני זה אף פעם לא פתרון אידיאלי. תשאלו את מפלגת העבודה. בלתי אפשרי להקים את המתים, ואני בכל אופן התרשמתי שווניה ביסטרו חיה ונושמת. אז מה קרה? בדיוק לא מה שרציתם שיקרה. הפכתם את וניה ביסטרו לפרודיה פרובינציאלית. כמה חבל.
גם "פיתה מקומית" – נשבע לכם שיש דבר כזה בתפריט של וניה ביסטרו – היא לא "מקומית". כלומר, לא יותר "מקומית" מצמיג של רכב להשכרה בסוכנות הסמוכה. זו פיתה שנאפתה במחבת או בטאבון. דקיקה ויבשה לאללה ובנוסף גם מרחו עליה סביצ'ה של מוסר ים (58 שקלים). אני בכוונה משתמש בפועל "מרחו". זה סביצ'ה שנקצץ לכדי משחה. כאילו שניסו לעשות מהדג קבב והתחרטו באמצע הדרך. ואם זה לא מספיק, היה שם גם ממרח אבוקדו שנמעך בחריצות אכזרית. ממרח על גבי משחה על גבי פיתת חנק. מקומית!
והנה עוד "פיתה מקומית" – לחם שטוח (42 שקלים), "עלי בר" (אם היו לי עוד מירכאות הייתי מוסיף גם אותן, זה נגמר גם כאן בפטרוזיליה), גבינה ערבית (יעני ג'יבנה) ושמן זית. אל תתנו לכל התיאור הארוך הזה להרשים אתכם. מדובר בפיתה עם זעתר שקונים בחמישה שקלים בכל שוק מזדמן, עם קצת גבינה מלמעלה. הנה עוד שיא גינס – פיתה עם זעתר ב-42 שקלים. נו, איפה הנציג של ספר השיאים?
הזמנו מנה נוספת, שנותרה מהתפריטים הקודמים, הישנים, של וניה ביסטרו: רוסטביף (52 שקלים) שמוגש עם סלט ביצים "יהודי". למה יהודי? ליהודים יש חסות על סלטי ביצים? מילא. סלט מצוין, עם בצל שקורמל היטב ופיסות בשר ורדרדות ודקיקות. מנה בלי "מקומי" ובלי "בר" ובלי "ליקוט". סתם רוסטביף. מה רע בלהיות "סתם"?
"בוסיאטה" (76 שקלים) היא מנה של פסטה מסולסלת ברוטב עגבניות שאמור להיות חריף. אז אמור. ואמורות להיות גם חתיכות של לברק. אז אמורות. חיפשנו אותן בזכוכית מגדלת, יצאנו למסע ליקוט אחרי פתיתי לברק בלתי נראים. לא מצאנו. הפסטה הייתה עשויה יתר על המידה, רופסת לגמרי, רוטב לא חריף, דג לא קיים. מה עוד אפשר לבקש מפסטה חוץ מלקיים את מה שהיא מבטיחה? מה כל כך מסובך, תגידו לי?
לקינוח, המלצרית שאלה אותנו אם אנחנו יודעים מה זה קראק פאי (44 שקלים). אני רוצה להאמין שיש לי פרצוף של מישהו שיודע מה זה קראק פאי. המלצרית לא הסכימה איתי. הזמנו קראק פאי. הוא היה נוטף שומן, נאפה ברשלנות, כמו איזה גוש חמאה שאיבד את הרצון לחיות. והנה לכם סיום עגום להפליא: מסעדה חיפאית לא רעה בכלל שהפכה לקורבן לאופנות תל אביביות שבעצמן מפגרות שנות אור אחרי תופעות תרבותיות שיש להן עומק ויש להן מסורת. עלי בר? ברבריות, זה מה שזה. שקרים תדמיתיים ועצלניים שנועדו למכור לוקשים לסועדים שחברים בקבוצות אוכל בפייסבוק וצופים ביותר מדי תוכניות ריאליטי. כמה חבל.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל במעיין הבירה בחיפה
ביסטרו וניה. שער פלמר 1, חיפה. טלפון: 04-6716272. לא כשר