הרבה גלגולים עברו על מסעדת ג’וז ולוז הוותיקה שהוקמה לפני כמעט שני עשורים בחצר אחורית ברחוב יהודה הלוי בתל אביב: היא הייתה מוקד לבוהמת הרוק הישראלי ואחרי כמה שנים עברה מקום לסמטה שיוצאת מרחוב יפו, הבעלים המקוריים עזבו, נכנס שף חדש ומוכשר, המסעדה נמכרה לשני יזמים  שהחליטו על מדיניות “ללא טיפים” ואז הצהירו שהלקוחות הם אלה שיקבעו את מחירי המנות וישלמו כמה שמתחשק להם. גימיקים? סוג של. אבל מה יכולה לעשות מסעדה ישראלית, אם לא לנסות ולהמציא את עצמה מחדש ולקוות שזה יעבוד?

עכשיו, תחת מגבלות הקורונה, יש לג’וז ולוז המצאה חדשה: איפה שכולם עושים משלוחים רגילים, הם מביאים “קופסת בנטו”. זהו מושג הלקוח מתרבות האוכל היפנית. הבנטו בוקס היא קופסה, כאמור, שנמכרת בחנויות נוחות וסופרמרקטים, או מוכנה בבית, ובתוכה מסודרים בקפידה מנה של אורז או נודלס, דג או בשר וירקות מבושלים או כבושים. לכל מנה יש את התא שלה בתוך הקופסה. זו ארוחה ארוזה במיטב המסורת היפנית והאובססיה שלהם לסדר, ניקיון ואסתטיקה. קופסאות בנטו הן ממלכות קטנות של אוכל שדורשות תשומת לב יתרה ואנאליוּת שנדמה שרק יפנים מסוגלים לה.

הבנטו בוקס של ג’וז ולוז הוא לא בנטו בוקס יפני, כצפוי, אלא בנטו בוקס ישראלי למהדרין. ארוחה זוגית עולה 300 שקלים והיא כוללת תשע מנות קטנות. זה משלוח נטול קופסאות פלסטיק, תודה לאל, וזה כבר בונוס רציני. זה לא משלוח שיגרום להתמוטטות הביוספירה על פני כדור הארץ. רוב האוכל מגיע בשתי קופסאות קרטון בגודל בינוני ובתוכו – סדר מופתי, עד כמה שישראלים יכולים להיות מסודרים. בתוך כל קופסה מסתתרת מנה של אורז שמעוצבת בצורה אובאלית ומסביבה – מעגל הורה של מאכלים, ירקות, בשר, כיסונים ואפילו זרוע של תמנון. זה נראה טוב. זה מושקע. זה צבעוני. זה חמוד ומקורי.

אבל משהו בכל זאת הטריד את מנוחתנו. משהו מוזר. משהו לא ברור ולא צפוי. כן, האוכל היה קר. עשינו את ההזמנה באחד מהימים הכי חמים של השנה. 40 מעלות בחוץ. הלוואי והמנות היו בטמפרטורת החדר. אבל האוכל היה פשוט קר. כשעשינו את ההזמנה, אף אחד לא הזהיר אותנו שהאוכל שנקבל יהיה קר. לא נתנו לנו הוראות מה לעשות עם האוכל הקר ואיך לחמם אותו. פשוט קיבלנו אוכל קר כאילו שככה זה צריך להיות. כאילו שזה דבר הכי טבעי בעולם, לשלוח אוכל קר במשלוח. ציפיתם לקבל אוכל חם? למה מה קרה?

צריך לדבר שנייה על ניסיונותיהן של מסעדות לשרוד בעת הזאת. כל מסעדה, לא רק ג’וז ולוז. מובן מאליו שהמצב קשה וכולם נאבקים להחזיק את הראש מעל למים הסוערים. מובן גם שיש מסעדות שעובדות בחצי כוח ומודעות לכך. הן מאלתרות ומנסות להבין מה לעזאזל עושים. זו תקופה של ניסוי וטעייה. צריך להיות סלחני. מצד שני, יש גם את הקהל הרחב. גם הוא סובל מהמצב. גם לו אין כסף בחשבון. משלוח ממסעדה זו הוצאה גדולה. נכון שהשפים מאלתרים ומחפשים פתרונות יצירתיים, אבל כשזה קורה על חשבונם של אחרים, זה כבר לא כל כך כיף ולא כל כך נעים.

 

סלט עלים עם ויניגרט גבינה כחולה (צילום: צילום ביתי, אוכל טוב)
סלט עלים עם ויניגרט גבינה כחולה|צילום: צילום ביתי, אוכל טוב

איפה היינו? אה, כן, אוכל קר. רצינו קופסת בנטו יפני ובעצם קיבלנו טי.וי דינר אמריקאית משנות החמישים. חמם והגש. אז מה היה שם? סלט עלים עם ויניגרט גבינה כחולה. אותו דווקא לא חיממנו במיקרו. העלים היו טריים ולא כמושים וזה כבר טוב. אחריו: שני נאגטס שרימפס ושני קרוקטים של בשר טלה בבישול ארוך ותפוחי אדמה. את שניהם חיממנו במיקרו. זו פעולה שהורסת את כל ההיגיון שמאחורי הנאגטס והקרוקטים. אלה מנות שמטוגנות בשמן. הן אמורות להיות חמות ופריכות. זה מצחיק בכלל לציין את זה. המיקרו אומנם מחמם אותם אבל מוציא את כל הפריכות ושמחת החיים. אז מה נשאר? רמזים לטעם המקורי, שהוא לא רע בעיקרון כי מרגישים שהיו שם פעם חיים והייתה טכניקה נכונה. אולי הייתי צריך לחמם בתנור? למי יש כוח לחכות. היינו רעבים עכ-שיו. לא בעוד כמה דקות ארוכות-ארוכות-ארוכות.

 

מנות שאמורות להיות חמות ופריכות (צילום: צילום ביתי, אוכל טוב)
מנות שאמורות להיות חמות ופריכות|צילום: צילום ביתי, אוכל טוב

הבאים בתור בצעדת המוות אל המיקרו: כיסונים של בשר טחון וכרוב. שילוב של ורניקי ושישברק שהיה יכול להיות נחמד אם לא היינו צריכים לתת מכת חום לכיסונים ובכך לגרום להם להתפרק ולהסתמרטט; תמנון צרוב ומזוגג היא עוד מנה עם פוטנציאל: התמנון לא סיבי ולא צמיגי. עשוי היטב, בזיגוג אסייתי מתקתק. רק מה לו ולמיקרו? גם שתי לחמניות קטנות עם עוף “פריך” לא היו צריכות לעבור את הוויה דולורוזה הזאת. הלחמניות היו טריות אולי בתחילת היום, העוף גם כן שכח את פריכותו, וכמה זה חבל. מנה חיננית שהייתה יכולה להיות מוגשת באופן אידיאלי אם רק היתה מגיעה חמה. מה יכול להיות יותר מספק מעוף מטוגן בלחמנייה? מה יכול להיות יותר מאכזב מעוף מטוגן וקר בלחמנייה?

 

הבאים בתור בצעדת המוות אל המיקרו (צילום: צילום ביתי, אוכל טוב)
הבאים בתור בצעדת המוות אל המיקרו|צילום: צילום ביתי, אוכל טוב

נמשיך אל “עוף במשקולת”, מעין עוף שנדרס תחת משקל כבד, אולי כהומאז’ למנה רוסית מפורסמת בשם “ציפלונק טבקה” (אפרוח שנחצה לצורה של פרפר ומשוטח באמצעות פטיש). היה אפשר להתייחס אל המנה הזאת באופן ביקורתי אם היא רק הייתה מגיעה בטמפרטורה הרצויה. כנ”ל כמה פרוסות דקות של בטן חזיר צלויה. אלה מנות שנשלחו אלינו כשהן לא במיטבן. טוב, אז חיממנו אותן במיקרו ואכלנו כי אסור לזרוק אוכל (חימום בתנור היה מייבש ומחריב אותן סופית).  האם זו הייתה המטרה המקורית של ג’וז ולוז? לשלם כסף טוב ולאכול כי לא נעים לזרוק?

 

מה יכול להיות יותר מאכזב מעוף מטוגן וקר בלחמנייה? (צילום: צילום ביתי, אוכל טוב)
מה יותר מאכזב מעוף מטוגן וקר בלחמנייה?|צילום: צילום ביתי, אוכל טוב

המנה האחרונה הייתה גם המנה היחידה שאמורה להיות מוגשת קרה, כך שאין טענות כלפיה. זה המלבי המפורסם של ג’וז ולוז שמלווה אותה מאז פתיחתה. מלבי נפלא, שמנתי, מצטיין ולא שגרתי. תזכורת למה שהמשלוח הזה יכול היה להיות והוא לא. יש סוטים שאוהבים לאכול אוכל קר. אולי הם היו נהנים מקופסאות הבנטו הללו. חבל שאנחנו לא סוטים מהסוג הזה. בפעם הבאה, נא לחמם מראש. תודה.

המלבי המפורסם של ג’וז ולוז (צילום: צילום ביתי, אוכל טוב)
המלבי המפורסם של ג’וז ולוז|צילום: צילום ביתי, אוכל טוב

>> כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח ממלגו ומלבר