פעם, בעשור הקודם ובזה שלפניו, היה איזשהו רגע שבו מסעדות ספרדיות פתאום נהיו נורא פופולריות ברחבי תל אביב והפריפריה הקרובה. כולם דיברו על טאפאס ופינצ'וס ושמינצ'וס. אכלו פאן קון טומאט ופנטזו על מדריד וברצלונה שבמקביל הפכו ליעדי תיירות המוניים, כשגם קבוצות הכדורגל שלהן סחפו אחריהן מעריצים ישראלים שביקשו לשכוח את הקבוצות המקומיות העלובות שלנו. הייתה פנטזיה קולקטיבית על שמות כמו ראול, סלגדו, צ'אבי אלונסו, אינייסטה ופויול, שהסתלסלו בתוך הפה כמו בועות קופצניות של קאווה. אה, כן, כולם שתו אז קאווה, ועדיף מאיכות נחותה, 5 ב-100.

זה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. המסעדות הספרדיות נסגרו בזו אחר זו, כמו מגדל קלפים שקרס לתוך עצמו. זה קרה די בשקט, מבלי ששמנו לב, כי ככה זה עובד: מקומות נפתחים ברעש גדול, ונעלמים בלחישה דקה. בניגוד למעצמות הכדורגל, ספרד הקולינרית כמעט ולא הותירה אחריה זכר. כשחושבים על זה לעומק, מי צריך טאפאס כשיש לנו ערכות סלטים כחול לבן במסעדות "מזרחיות"? כולנו הרי נולדנו וגדלנו לחופי הים התיכון. התרבות דומה, האוכל לא כל כך שונה. למה להעתיק את מה שקורה בברצלונה, כשיש לנו את יפו ועכו? טוב, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל הבנתם את העיקרון. אם אין יותר מסעדות ספרדיות, כנראה שלא צריך אותן. כך קבעו כוחות השוק האכזריים.

והנה, מסתבר שבחיפה עדיין אפשר למצוא שריד לימים קדומים, ממש תחיית המתים. בעיר התחתית נמצאת מסעדה ששמה סנגריה, לא פחות ולא יותר. ספרדית, כן, בהחלט, כאילו שהשנה היא 2003  והמילה "פאייה" נישאת ברוח כמו ניחוח נעים של חוטי זעפרן. זוכרים את ימי התום? מתי בפעם האחרונה הקאתם אחרי ששתיתם יותר מדי קאווה זולה?

מסעדת סנגריה - פאייה (צילום: דריה גוזמן, יחסי ציבור)
לא פאייה|צילום: דריה גוזמן, יחסי ציבור

המקום עצמו ענקי. חלל של שתי קומות ולא ברור איך אפשר למלא אותו, בעיקר בימי חול. ישבנו שם כמעט לבדנו, באחד הערבים העגומים של החורף הישראלי. האם בסנגריה בונים על נוסטלגיה למסעדות הספרדיות של לפני עשר שנים? האם בסנגריה מגישים סנגריה? אין לי מושג. לא בדקתי. הצוות, אגב, על המלצרים, השפים והבעלים, מורכב רובו ככולו מדוברי רוסית, כך שאולי מדובר בקופרודוקציה מתוחכמת. מפגש לא שגרתי בין ברה"מ לשעבר וצאצאי האינקוויזיציה. תכלס, נשמע טוב החיבור הזה. אינטרפרטציה רוסית לקלאסיקות ספרדיות? שווה בדיקה, לא?

לא. לא ולא. לא ולא ולא. לא תמצאו כאן פאייה עם המון מיונז, ואולי חבל, זה יכול היה להיות מעניין. מה כן? סתם פאייה (97 ש"ח) מבאסת, סתמית, שהיא אפילו לא פאייה, אלא חיקוי דהוי, תבשיל אורז דביק, דייסת פאייה, נטולת טעם וריח זעפרני, חסרת תיבול מינימלי, ומה שבתפריט מתואר כ"פירות ים משתנים בהתאם לאספקה טרייה", הוא בעצם פירות ים קפואים ומופשרים. לשם כך התכנסנו במסעדה ספרדית בחיפה?

מסעדת סנגריה - חמון (צילום: דריה גוזמן, יחסי ציבור)
לא חמון|צילום: דריה גוזמן, יחסי ציבור

וזה לא הכי גרוע. אם הפאייה היא לא פאייה, איך נבוא בטענות לארוחה שהתחילה עם "חמון קון מלון" (52 ש"ח), אותו שילוב איקוני, אבל החמון הוא לא חמון, אלא פסטרמת חזיר שבוודאי נקנתה במעדניית האחים מרסל המצוינת, הסמוכה למסעדה. והמלון? נו, טעמנו מלונים בשלים ממנו, וגם בעונה.

גם האמפנדה (41 ש"ח) היא לא זו המוכרת לנו, כלומר, לא מאפה מיניאטורי דמוי סמבוסק, אלא דווקא הגרסה הרחבה והעגולה. מאפה שמרים, מעין פאי ממולא בשר, בצל, זיתים שחורים וביצה קשה. אי אפשר כמעט לפספס עם בצק שממולא בבשר, זה מסוג המאכלים שיש להם קילומטרז' היסטורי מכובד ופועלים על מרכזי עונג מאוד בסיסיים בגוף האנושי. והכי חשוב: האמפנדה הגיעה חמה. למה בכלל צריך לציין עובדה שהיא לכאורה לחלוטין טריוויאלית?

ובכן, כי צ'וריסוס (52 ש"ח) הגיעו בטמפרטורה פושרת, כמעט קרה, כאילו שמישהו הוציא את הנקניקיות הפיקנטיות האלה מהמקפיא וישר זרק על הגריל ולא נתן להן הזדמנות להתחמם וגם לא להתבשל. פשוט צרב אותן על הפלנצ'ה והופלה, ישר לצלחת, חמימות מבחוץ וקרירות ונאות מבפנים. וגם מנה עיקרית של זנב שור (98 ש"ח) סבלה מאותו כשל לוגי וטכני. נתחי הזנב בושלו ביין אדום וירקות שורש, במשך "לפחות שש שעות", כך על פי התפריט. לשולחן הגיע כלי חרס שהיה חם בתחתיתו, אבל הבשר היה קר לגמרי. שוב, כאילו שמישהו הוציא תבשיל מוכן מהמקרר, חימם כמה דקות בתנור, או גרוע מכל, במיקרו, ומיהר להגיש לסועדים, מבלי לבדוק מה מצב הזנב. רועד מקור, תודה ששאלתם.

מסעדת סנגריה - צ'וריסוס (צילום: דריה גוזמן, יחסי ציבור)
כן צ'וריסוס (אבל קרים מבפנים)|צילום: דריה גוזמן, יחסי ציבור

ושוק אווז (99 ש"ח) צלוי בתנור בסיידר תפוחים? הגיע חמים וטעים, על גבי פירה מזלג גס. מנת איכרים מספקת בהחלט. ואיתה קרפצ'ו תמנון (63 ש"ח), חס וחלילה לא טרי, המלצר התעקש שהוא מגיע למסעדה מוכן מראש, מבושל ופרוס לפרוסות. אולי התכוון לכך שמדובר בתמנון קפוא שהופשר למוות. מה זה משנה? טעמיו היו עכורים והריח שלו לא בהכרח נעים. טאפאס מפוקפק ביותר. תמנון ששכח שהיה אי פעם תמנון. הוא נולד מחדש בתור שקית פלסטיק.

ונכון שהתחלנו עם פאייה שהיא לא פאייה וחמון שהוא לא חמון? אז אין מה להתפלא שאנחנו מסיימים עם עוגת גבינה באסקית שהיא אינה עוגת גבינה באסקית (42 ש"ח) אלא עוגת גבינה אפויה הכי פוּשטית שמשום מה הניחו עליה פרוסת אפרסק מקופסת שימורים. אם לרגע חשבתי שהתגעגעתי למסעדות הספרדיות של לפני יותר מעשור, אז באה מסעדת סנגריה מחיפה והזכירה לי שאין למה להתגעגע.

אפשר חשבון מסעדת סנגריה (עיצוב: סטודיו mako)
עיצוב: סטודיו mako

סנגריה. משה אהרון 4, חיפה

בשבוע שעבר אכלנו באולה