שבו לרגע על ספת הפסיכולוג. הצירוף של המילים "מסעדה כשרה" ו"בית מלון": מה זה עושה לכם? איך זה גורם לכם להרגיש? האם המילים ממלאות אתכם חרדה בלתי מוסברת? תחושת בחילה קיומית? האם אתם חשים שעוד רגע אתם מקבלים התקף לב? דופק מהיר? זיעה קרה? קשיי נשימה? נימול בכל הגוף? או שאולי אופוריה משתלטת עליכם? אושר לא מוסבר? התעלות נפשית? אקסטזה רוחנית? ובכן, רבותיי, אם אתם שייכים לסוג האנשים הראשון, הרי שאתם סובלים מפוביה חמורה. לא הייתי ממליץ על טיפול תרופתי. לבעיה שלכם יש פתרון מהיר ויעיל: אל תלכו למסעדות כשרות בבתי מלון. הימנעו ממגע ושמרו על מרחק ביטחון. אם אתם שייכים לסוג השני, צר לי לבשר לכם – אתם מקרה אבוד.
קומו (Como) היא מסעדה כשרה במלון ניקס בהרצליה. שמתי את נפשי בכפי ויצאתי לשם. אני מאלה שיש להם פוביה, אבל לא חמורה. מספיק חמורה. למדתי על בשרי ש"מסעדה כשרה" ו"בית מלון" זה צירוף שצריך להיזהר ממנו. כבר נפלתי ונפלתי בגדול, וזו נהייתה בסך הכל שגרה: אתה יודע מה אתה מקבל ובאיזה בור אתה נופל. עסקה הוגנת, לא? אין הפתעות, אין ציפיות. זה מה שזה.
לפני שמדברים על אוכל, צריך לנסות ולהבין מי קהל היעד של קומו: יהודים מארצות הברית? תיירות פנים של שומרי מסורת? יהלומנים חרדים מבלגיה? כשנכנסתי לחלל הענקי של המסעדה, ישבו סביב השולחנות אנשים מבוגרים, במקטורני ערב, חלקם דיברו אנגלית. גבר בלונדיני נכנס פנימה. הוא גרר אחריו טרולי. שיערו משוך לאחור. הוא נראה מאמן של קבוצת כדורגל בבונדסליגה. האם כשרות חשובה לו? להם? האם היא הכרחית? אלה שאלות מעולם הדת והכלכלה. אלוהים וכסף הולכים ביחד. אלוהים, כסף ואוכל? שילוב מפוקפק לכל הדעות.
והאוכל? מקושקש באותה המידה. קומו מנסה לקחת את קהל היעד שלה – תיירים חסרי מושג? – לאיזשהו מסע עולמי, אבל את המרחק שצריך לגמוע במטוס סילון, היא עושה בריקשה מקרטעת. בתפריט אפשר למצוא ריזוטו איטלקי, קארי הודי, מק אנד צ'יז אמריקאי, חצילים בטחינה מאגן הים התיכון, חריימה מרוקאי וכמובן – סלמון. כבר שכחתי מאיפה הגיע הסלמון. חיקוי שנאבד מקורו.
התחלנו את הארוחה עם פוקצ'ה (16 שקלים) שמוגשת עם איולי טבסקו. כאילו, מיונז וטבסקו שמנגבים עם פוקצ'ה חמימה אך יבשושית; טרטר אינטיאס (58 שקלים) הוא אבסורד שמוגש על צלחת. רשימת המרכיבים תעשה לכם סחרחורת, בוודאות: פלפל שיפקה שנקצץ באופן מיקרוסקופי, ביצי טוביקו שנצבעו בשחור, עלעלי שמיר ופרוסת לחם קלויה (שהעמידה פנים כאילו שהיא בריוש). והדג כמובן. כלומר, שמועה על דג. איך אפשר להרגיש את הדג כשהפה שלך נצרב בפלפל חריף, הביצים מתפצפצות, השמיר מפזר ארומה דומיננטית והלחם מתפורר?
אחר כך הגיעה מנת החריימה (91 שקלים). עיקרית שמופיעה לפני ראשונות אחרות. נו, שיהיה. אם למלצרית לא אכפת, גם לי לא אכפת. חריימה דניס לא חריף, כמעט לא מתובל, שמוגש עם פרעצל. סליחה? כן, פרעצל, מהסוג שקונים מתוך קרטון אצל החאפרים שמחכים בכניסה לתחנת רכבת השלום.
נחזור לראשונות. מק אנד צ'יז "מקומי" (54 שקלים) הוא עדות מספר מיליון ומאתיים אלף לשימוש המופרך, הכוזב והמטופש במילה "מקומי". מה היה "מקומי" בו? אולי עלי מרווה שהובטחו בתפריט? הם לא היו שם. מי שכן היו אלה אטריות פטוצ'יני, שמנת חמוצה וצ'דר. המק אנד צ'יז דביק וגושי. לא "מקומי", אפילו לא ברדיוס של מאות קילומטרים. אוכל טראשי, אפילו לא כהלכתו.
עוד טראש: קרוקט תפוחי אדמה (46 שקלים) מוגש על מחית שעועית, מבושם בשמן כמהין (אלוהים שישמור עלינו) עם ממרח טבסקו (מה יש להם מטבסקו?) ועגבניות לחות. אוכל מטוגן, שמנוני, נוטף טעמים חזקים מדי. בקטע רע? אולי.
ועכשיו עיקרית נוספת. פילה לברק (96 שקלים) שמוגש עם תבשיל עדשים שחורות, פירה תפוחי אדמה וחצילים מעושנים, קרם פטריות וויניגרט עגבניות ונענע. אם נתעלם לרגע משלל הלהטוטים והמרכיבים – למה פירה תפוחי אדמה צריך תוספת של חצילים מעושנים? – אז נגלה מנה לא רעה, טעימה ואלגנטית. יחסית, כן?
לסיום הארוחה הזמנו שני קינוחים: אלפחורס פתוח (40 שקלים) עם מוס פיסטוק, מוס פרלינה, קוקוס קלוי וריבת חלב; ועוגת גבינה (42 שקלים) עם שברי מרנג, מוס מסקרפונה ודובדבני אמרנה. עכשיו, יש לי שתי שאלות: למה אלפחורס צריך להיות "פתוח"? אלפחורס אוהב להיות סגור. והשאלה השנייה: מה קשור מוס מסקרפונה לעוגת גבינה אפויה? אין לי תשובה טובה. שני הקינוחים, כצפוי, היו מתוקים להחריד ומוגזמים לגמרי. ואם התחלנו עם שירות מקושקש, אוכל מבורדק, ביצי טוביקו ועלעלי שמיר, נראה לי שזו סיומת ראויה לכל הצירוף הזה של "מסעדה כשרה" ו"בית מלון". כבר אמרתי שאני סובל מפוביה קלה?
>> בשבוע שעבר המבקר חזר לווניה ביסטרו
קומו (Como). מלון NYX הרצליה, אבא אבן 19, הרצליה פיתוח. טלפון: 09-8905000. כשר