חשבתי שראיתי כבר הכל, אבל מסעדה שמגישה אוכל טורקי וערבי, גלילי ופלסטיני וקוראת לעצמה ״רוזנברג״? זה בהחלט תקדים מסוכן. למה לא אבו-רוזנברג? או אבו-רוזנברג המקורי? ולא רק שהמסעדה הזאת העניקה לעצמה את השם הכי אשכנזי שיש, היא גם טוענת שמדובר ב״מטבח ישראלי״. סליחה?! אתם מוכנים לחזור על זה שנית? פריקה עם אבן יוגורט זה מטבח ישראלי? קבב זה מטבח ישראלי? טרטר בקר זה מטבח ישראלי? איפה הבושה, חברים?
עכשיו, ברור שעצם המושג ״מטבח ישראלי״ הוא פרדוקסלי לחלוטין. אין כזה דבר ״מטבח ישראלי״. אולי עוד מאתיים שנה יהיה כאן ״מטבח ישראלי״. בכל פעם שמנסים להבין מה זה ״מטבח ישראלי״, מגיעים למבוי סתום. ״מטבח ישראלי״ זה בן כלאיים; זה תוצר של הגירה והתיישבות, השראה וגניבה. זה משהו לא ברור. וזה בעיקר דורש מאיתנו להתנהג בזהירות הראויה ומתוך כבוד למאכלים שהפכנו לשלנו. כשאתה טוען שקבב זה ״רוזנברג״ ופריקה זה ״מטבח ישראלי״, אתה אשם בניכוס תרבותי. גזר הדין? מאסר עולם בתוך טאבון בדואי.
ואחרי שהטפתי מוסר למסעדת רוזנברג, ניגש אל האוכל עצמו. רוזנברג נפתחה באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. לא מקום שמפורסם בקולינריה שלו. הגענו פעמיים למסעדה, ופעמיים היא הייתה ריקה כמעט לגמרי. אולי בצהריים יש שם אקשן, כשההייטקיסטים יוצאים מחוריהם. האוכל במסעדה, יש לומר, לא כזה גרוע. גם לא מי יודע מה. הוא בהחלט משתדל להיות נאמן למקור, אבל התוצאה היא די, איך לומר, רוזנברג.
שנמשיך? מתוך סקציית המנות הבינוניות, הזמנו פלמידה לבנה (56 שקלים), והנה, מגיע שאפו על הבחירה בדג ים שזוהי עונתו. דג שומני, נהדר, שהוגש עם סלט ירקות, ביצה רכה ושמנת חמוצה. מנה בהחלט טובה. לעיקריות לקחנו שיפוד קבב (90 שקלים) ופסטה אדומה חריפה (64 שקלים). הקבב הגיע עם שני נתחים קטנים של אוכף טלה והיה יבש לגמרי, אבל הטעמים שלו, מבעד ליובש, היו טובים. מתובלים ביד חזקה, נתחי האוכף אף הם, נצלו על האש בהגזמה עד שהתקשו והפכו לגומי לעיסה. הפסטה לא הייתה חריפה. היא הייתה מסוג לינגוויני ועליה תלולית של שמנת חמוצה (מנה שלישית עם שמנת חמוצה. מה קורה פה?). זה יכול היה להיות הומאז׳ יפה למקרוני החריף שמגישים במסעדות פועלים צפון אפריקאיות, אבל במקום זה קיבלנו ספגטי ברוטב עגבניות דליל וחלוש. מנת ילדים בכל מסעדה אחרת.
לקינוח, הזמנו בסבוסה (36 שקלים) שהזכירה, יותר מכל, עוגת חנק שמגישים בבתים ששם המשפחה שלהם הוא רוזנברג. אז נחנקנו.
חזרנו חנוקים לארוחה שנייה. הזמנו שתי מנות קטנות: סלט חצילים וגבינת טולום (22 שקלים) שאיכשהו הצליחה להיות, גם היא, חלושת טעם וריח, אבל אולי אני כבר מדמיין. סלט החצילים היה תקני. חצילים קלויים ועגבניות. אפשר היה לקלות את החצילים זמן רב יותר כדי שנוכל ליהנות מטעמו של העשן; צ׳זיק (18 שקלים) שכאילו שכחו לעבד אותו לכדי מנה במסעדה. זה פשוט יוגורט עם כמה ירקות למעלה ובצדדים.
הפעם הזמנו את הפלמידה הלבנה (59 שקלים) בתצורה של טרטר. אבל פלמידה לא רוצה להיות טרטר. זהו דג שומני מאוד וברגע שקוצצים אותו לקוביות, הוא הופך להיות כמעט משחה. אז קיבלנו משחת דג, לא טרייה במיוחד, עם טעמי לוואי בולטים, מוגשת על לבנה. מסוג המנות שאחר כך מופיעות אצלי בסיוטים.
לעיקריות הזמנו את אותה פסטה אדומה חריפה (64 שקלים) ששוב לא הייתה בכלל חריפה. כאילו, מה קורה לכם? מה הבעיה לעשות פסטה חריפה? לקחנו גם שווארמת שוק טלה (74 שקלים). זו מנה שמסמלת את ההתדרדרות ההדרגתית של המסעדנות הישראלית והפיכתה לדמויית דוכן אוכל רחוב. אבל בכל דוכן אוכל רחוב לא לוקחים 74 שקלים על שווארמה מסכנה. מה שקיבלנו בצלחת היו כמה נתחי טלה קטנים, כמות די מגוחכת, חלקם עבים מדי, חלקם שרופים, חלקם יבשים לגמרי, עם איזה טפטוף של טחינה וחצי פיתה. זו לא הייתה שווארמה. זו הייתה תאונת שווארמה.
לקינוח, הזמנו את הבסבוסה החונקת (36 שקלים) שהפעם הוצפה בכמות מופרכת של סירופ סוכר, שגם הוא לא הצליח להרטיב את היובש והמחנק. מה הבעיה להכין בסבוסה נורמלית, תגידו לי? אולי התשובה נמצאת בפסקת הפתיחה של הביקורת הנ״ל. כשאתה מבצע ניכוס תרבותי במאכלים של אחרים, אתה לא ממש מתעניין בפרטים הקטנים. רוזנברג היא מסעדה שמשתדלת כמיטב יכולתה לבצע את מה שמבצעים טוב ממנה. היא גנבה את מה שאחרים גנבו לפניה, אבל הגונב מגנב לא פטור. אם כבר גנבתם, תעשו את זה כמו שצריך.
>> בשבוע שעבר אכל המבקר באיגרא רמא
רוזנברג. משכית 32, הרצליה. טלפון: 09-8980088. לא כשר