יותר משאנחנו מתעסקים היום באוכל, אנחנו בעצם מדברים על געגועים. עד ממש לא מזמן, דיברו על אוכל במונחים קלישאתיים של ״זיכרונות״. נראה לי שאפשר לעדכן את הז׳רגון. זיכרונות זה דבר בסך הכל נעים, משהו סנטימנטלי ונוסטלגי. געגועים זו תחושה יותר עמוקה, יותר מלנכולית. היא מדברת על חסך ועל חוסר, על חור בבטן, על דברים שהיו ואינם. אנחנו נזכרים במסעדות אבל בעיקר מתגעגעים אליהן. געגועים מובילים לחרדה קיומית: האם הן ייעלמו מחיינו? האם החיים הקולינריים כפי שהכרנו אותם יפסיקו להיות?
טוב, מה את כזאת דרמטית? תאמרו לי באוחצ׳ית מדוברת. חמודה, מתוקה, בובה, תרגעי ודחוף. הכל יהיה בסדר, יא מדרובה. צאי מהסרט. טוב, יצאתי. נרגעתי והתאוששתי. ובכל זאת, קשה להכחיש את תחושת המשבר שנובעת מהקורונה ומהסגר המטופש שהוטל בעקבותיה. הגעגוע אל סגנון החיים ז״ל לא נותן מנוח. ביבי מדבר על מתווה של חזרה למסעדות בחודש אפריל 2021. מה זה הטירוף השלומיאלי הזה? איך אפשר בכלל להסכים לכך?
אז מה נעשה? האם למשל, נתגעגע לתאילנד? לאוכל המדהים בתאילנד? לכל דוכן ולכל בוּדקה? למה לא. זה לא עולה כסף להתגעגע. ומה הפיתרון? אין פיתרון. פעם היינו הולכים למסעדה כדי להשקיט בין היתר את הגעגוע למקומות בחו״ל. זה איפשר גם את הפריחה של מסעדות בישראל. ישראלים התחילו לטוס יותר וכשהם חזרו, הם ביקשו לשחזר את החוויות שלהם מרחבי העולם. עכשיו אין טיסות ואין מסעדות. התרחקנו עוד יותר מהדבר עצמו. מי יודע מתי נחזור. ובינתיים, כרגיל, משלוחים.
זה כואב אבל פחות, בוודאי כשמדובר במסעדה כמו נאם. הפעם האחרונה שכתבנו על המסעדה התאילנדית הזאת היתה כשהיא רק נפתחה, בשנת 2014. הרבה מים עברו במקונג מאז. נאם מיצבה את עצמה כאופוזיציה לוחמת לבית תאילנדי, החלוצה בתחום. היום היא כבר פועלת לא מנגד לבית תאילנדי, אלא באופן לגמרי עצמאי. היא לא צריכה להוכיח את עצמה. היא התרחבה לשלושה סניפים, יש לה לקוחות שנשבעים בשמה, ולא פחות חשוב – יש לה שירות משלוחים מבוסס. זה לא אילתור מאולץ לכבוד ימי הקורונה. זה חלק מהמיתוג, הזהות והמהות שלה. היא מפעילה מערכת משומנת היטב. זו לא מסעדה שהתארגנה מעכשיו לעכשיו. אין כאן מצב חירום. בקיצור, אנחנו נמצאים בידיים טובות.
ישנה טענה עקרונית וגורפת בכל הנוגע למשלוח הנ״ל: האוכל לא מספיק חריף. אם מנה מקבלת ציון של שלושה פלפלים אדומים לוהטים, היא צריכה להצדיק זאת. ואם אנחנו מתגעגעים לתאילנד, אז אנחנו אמורים לקבל תמורה בעד הבערה. אבל לא היתה בערה. וגם לא שריפה. הדברים נמדדים לפי סולם סקוביל (סולם מדידה למידת חריפות), אבל כאן לא היה הרבה סקוביל. האם זה הופך את נאם לפחות ״אותנטית״ ו״אמיתית״? אולי, אבל למי איכפת? אנחנו הרי בעידן הפוסט-אמת. האם זה פגם בהנאה? אנחנו כבר הזמנו משלוח לא פעם ולא פעמיים מנאם. אנחנו יודעים שיש להם ימים כאלה וימים כאלה, פחות חריף, יותר חריף, רוטב יותר סמיך, פתאום יותר דליל, דג עשוי יתר על המידה, סלט פפאיה לא מוצלח. אלה סיכונים מחושבים שנלקחים במשלוחים. עובדה שאנחנו נהנים לחזור אליהם. נאם זה קלף בטוח בסך הכל, אם כי לא תמיד יציב ועקבי.
אז חזרנו והפעם גם כתבנו ונפלנו על משלוח מוצלח להפליא. זה מתחיל ב״נאם טוק״ (57 ש״ח), מהאייקונים שבסלטים התאילנדים. נתחי סינטה צרובה, מדיום רייר, עם בצל ירוק, בצל סגול, כוסברה, כפיר ליים, נענע, צ'ילי, אורז קלוי ולימון; סלט נוסף היה ״יאם תקאיי״ (54 ש״ח) – חתיכות דג מטוגן עם למון גראס, כוסברה, נענע, בצל סגול, בצל ירוק, קשיו, צ'ילי וליים; והסלט האחרון: ״יאם וון סן״ (49 ש״ח) – אטריות שעועית, בצל סגול, בצל ירוק, עגבניות שרי, כרוב סיני, כוסברה, בוטנים וטופו מטוגן. שלושה סלטים מעולים, ארומטיים, חמצמצים, מלאי עסיס, עוקצניים, בעלי פרופיל טעמים דומה אבל בכל זאת שונה. כל סלט, עולם ומלואו. לספוג ולטרוף אותם עם סטיקי רייס (11 ש״ח) זו בוודאי מצווה שכתובה בספר החוקים של מלך סיאם. ועדיין – לא מספיק חריף, לא מספיק נותן בראש, בועט בפרצוף, שורף מבפנים ומבחוץ. לא, לא מספיק.
לעיקריות הזמנו שתי מנות קארי: ״פלה פאד פט״ (79 ש״ח) ו״גנג קי וואן״ (77 ש״ח). הראשונה, בקארי אדום וחלב קוקוס, עם נתחי פילה דג מאודה (אפשר להזמין גם עם דג מטוגן), שעועית תאילנדית, צ'ילי, כפיר ליים ובזיליקום תאילנדי, עם אורז מאודה או דביק. המנה השניה, היתה קארי ירוק בחלב קוקוס, עם חצילים תאילנדים, שעועית ירוקה, במבו שוט, כפיר ליים, צ'ילי, בזיליקום תאילנדי וטופו מאודה (אפשר גם עם עוף, שרימפס או דג). שתי מנות קארי מוצלחות, מאוזנות, טעמים דומיננטיים. קופסאות הפלסטיק לא עושות להן עוול ולא מבשלות את חומרי הגלם יתר על המידה. משחות הקארי עושות רושם כמוכנות במקום אבל באותה מידה יכולות להיות גם ברמה תעשייתית טובה. יש גם כאלה.
לקינוח הזמנו טפיוקה (36 ש״ח) – פנינים ששוחות בחלק קוקוס עם ערמוני מים, פרוסות אפרסק ותפוח. קינוח מרענן וסטנדרטי. האם עדיין אפשר לדבר על געגוע בסוף ארוחה שכזו? כמובן שאפשר. אבל אנחנו לוקחים את מה שנותנים לנו כרגע. לא קיבלנו את רעשי השווקים התאילנדים ואפילו לא את רעש המסעדה, אבל גם בשלוות הדירה אפשר להבין למה האוכל התאילנדי הוא כל כך פופולרי בישראל (חזק, מהיר, זול) ולמה נאם הפכה להיות מסעדה כה אהובה. יש משלוחים שמותירים אותך עם תשובה מאוד ברורה.
>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מג'מה
נאם - סניף המשלוחים. דיזינגוף 293, תל אביב. 03-6708050