רק בשבוע שעבר כתבתי פה על שף יהודי שהפך ל”שף ערבי”, כך על פי הגדרתו שלו, ועל הפיכתו של “אוכל ערבי” למושג שכיח וטרנד ישראלי פופולרי וחסר בושה שמנסה להתנתק באופן מלאכותי מהפוליטיקה לטובת הלייף סטייל. והשבוע? הדבר האמיתי. לא גרסה ולא חיקוי ולא ניכוס תרבותי, אלא פשוטו כמשמעו. מנשייה היא מסעדה שנפתחה בשוק הפשפשים ביפו על ידי ג’ליל דביט, בעליה של מסעדת סמיר ברמלה וחומוסיית כנען בברלין. מי שמכיר את ברלין בוודאי יודע מה רמת האוכל שם (לא גבוהה) וכנען היא בהחלט מקום נורמלי לאכול בו חומוס. מנשייה היא מסעדה עם יומרה תרבותית, בוודאי פוליטית. כלומר, ניסיון לכונן מסעדה ערבית בלב הג’נטריפיקציה היפואית. לנכס מחדש את מה שהיה שלך.
אם מישהו לא יודע, ויש סיכוי שרבים לא יודעים, מנשייה זה שמה של שכונה שהוקמה בצפון יפו בשנות השבעים של המאה ה-19. היא נהרסה בחלקה במלחמת יום העצמאות וחלק מתושביה הערבים גורשו. זה הרקע ההיסטורי. מובן מאליו שלקרוא למסעדה שלך “מנשייה” זה לא מעשה מקרי. שוק הפשפשים הפך בשנים האחרונות למתחם בילוי הומה אדם, מסחרי, מתועש, בידור להמונים. את תושבי יפו המקוריים כמעט ולא תראו שם. בשוק הפשפשים מבלים תיירי חוץ ופנים, במסעדות חסרות זהות (רובן), בבתי קפה ובחנויות השמאטעס למיניהן. זה שוק שאיבד מזהותו, כפי שתל אביב ויפו מאבדות מזהותן. פעולת מחיקה רודפת פעולת מחיקה. והנה באה מנשייה, והיא דווקא רוצה להנכיח את העבר הרחוק והקרוב. לדרוש את כבודו האבוד. יש כאן ערבי תרבות ומוזיקה והרצאות, הכל בערבית, כמובן. לא מתחנפים כאן למכנה המשותף הישראלי הרחב ביותר, למרות שלא מדובר במסעדה אוונגרדית או אלטרנטיבית. בסוף בסוף, חשוב שיהיה גם כיף.
זה בא לידי ביטוי כמובן בתפריט. אוכל מהמרחב הזה, ללא יומרות גדולות. זו לא מסעדת שף והיא בוודאי לא נמצאת בליגת העל של המסעדות הערביות שאוהבים לסגוד להן, ובצדק. כאן מכינים אוכל פשוט וטוב. המנות מוכרות מאינספור מקומות אחרים. עצם זה שהן הפכו לסטנדרט אומר משהו על המהפך שעבר המטבח המקומי. מנשייה היא מסעדה נטולת תעלולים. אין כאן “קונספטים” מלאכותיים. הכיסאות והשולחנות זה וינטג’ משוק הפשפשים, המוזיקה בערבית. ישבנו באוויר הפתוח כי זה מה שדורשת הקורונה. האוויר היה קיצי ונעים. כמעט לא שמנו לב שבחוץ יש אסון כלכלי, חברתי ורפואי. זה גם ערך משמעותי בעצם קיומן של מסעדות, בעיקר מסעדות מוצלחות: הן משכיחות מאיתנו את זה שהחיים הם די חרא בסך הכל.
כאמור, אוכל פשוט וטוב. אפשר היה גם להתעלם מהמילה “שרינג” שמופיעה בתפריט. אם יש דבר שאשמח שהקורונה תכחיד זה את ה”שרינג”. זה מעביר מחלות ושאר כולרה. מהראשונות הזמנו “לבן וחיאר” (34 שקלים) - לבנה מעודנת שמכינים במקום, מעורבבת עם מלפפון, שמיר ושום ומוגשת עם פיתות קטנות עם זעתר שמגיעות לוהטות מהתנור. אם זה נשמע לכם כמו צזיקי, זה בגלל שזה ממש צזיקי.
“מסבחת עדס” (34 שקלים) היא גרסה נחמדה למסבחה המוכרת: יש כאן גרגרי חומוס וטחינה, אבל גם עדשים ירוקות מבושלות. האם זה יותר “טוב” מהגרסה הרגילה? זה טוב דיו. מסבחה חמימה עם רוטב לימון ופלפלים חריפים. זו עשויה להיות מנת הדגל של המקום אם הוא יחזיק מעמד (אין ברירה אלא להיות אופטימיים).
למנות עיקריות הזמנו סינייה (52 שקלים), מסחאן ג’אג’ (52 שקלים) ופריקה ג’אג’ (52 שקלים). הסינייה הייתה עשויה כהלכה. קציצות בשר טחון אפויות בטחינה ועגבניות. סינייה כהלכתה. “מסחאן ג’אג’” היא אותה מנה שהפכה לכל כך פופולרית שעוד רגע תוגש בבתי קפה בצפון תל אביב (יש סיכוי שזה כבר קורה): זו פיתה שנצלית בטאבון ועליה נתחים עסיסיים של עוף בסומאק ובצל. טעמים מדויקים ובוטים; “פריקה ג’אג’” היא מנה נהדרת – תבשיל של פריקה עם פלפלים קלויים, נתחי עוף ובצל מטוגן עם יוגורט בצד. שלוש מנות שאין שום דבר רע שאפשר להגיד עליהן, חוץ מדבר אחד: אם אתם מכינים אוכל מסורתי, ביתי, נאמן למקור, למה לעזאזל לפזר עליו נבטים? במה פשעו הפריקי והסינייה? למה לעשות להם את זה?
לקינוח רצינו להזמין מנה מעניינת עם פריקי, חלב ומי ורדים, אבל התברר שהיא לא הוגשה באותו ערב, אז הסתפקנו במוס טחינה ושוקולד (29 שקלים) וריבת חמוציות שהיה בינוני וסתמי. נזכרנו לפתע שלפני מנשייה פעלו באותו לוקיישן שתי מסעדות ערביות, אל ג’מילה ואל עאשי, שתיהן של השף סלאח כורדי, שתיהן לא היו מספיקות טובות. מגיע למנשייה לשבור את הנאחס וגם לשבור את ההגמוניה הממוסחרת של שוק הפשפשים. נראה לי שהגיע הזמן שהאזור הזה יחזור לגודלו הטבעי. מקומות כמו מנשייה זו התחלה טובה. לכו לשם ותתמכו במה שהמסעדה הזאת מייצגת.
מנשייה. עולי ציון 4, תל אביב