זה לא סוד שרעיון ה״מסעדה״ הולך ומאבד מכוחו, הולך ופושט את הרגל. מסעדות הגיעו לשיא כוחן במאה העשרים ומאז נמצאות בהתדרדרות מתמדת. קודם הלכו הגינונים. המפות הלבנות נעלמו בהדרגה ואיתן החליפות ושמלות הערב. גם כוכבי מישלן זה לא מה שהיה פעם. המטבח הצרפתי, האייקוני, הקולוניאליסטי, כבר לא משפיע כפי שהשפיע. חללי הסעדה גרנדיוזיים הפכו למזללות משודרגות. מוזיקה קלאסית התחלפה באלקטרו האוס. תרבות של אריסטוקרטיה שבעה שמתפוגגת לאיטה. זה קורה בד בבד עם ירידת קרנו של האדם הלבן בעולם המערבי. הדמוקרטיה הקולינרית מנסחת הסדרים חדשים שלא היו אפשריים קודם לכן. ועוד לא אמרנו אף מילה על פיתות.
ועכשיו, מסעדה חדשה ללא מלצרים. או שאולי צריך לומר: לא-מסעדה שאין בה מלצרים. ובעצם, זו גם לא לא-מסעדה, כי הרמה, ובכן, היא גבוהה. רמה של מסעדה, לא של לא-מסעדה. מבולבלים? תכירו את הדסון לילינבלום, סניף של הדסון, שהיא בעצמה אחת ממסעדות הבשרים הטובות בישראל, על כך אין עוררין. לפעמים מתחשק לחתור תחת הנחות מוקדמות, לצאת נגד הזרם, לשחוט פרות קדושות. במקרה הזה אין צורך. הדסון באמת מעולה שבמעולות. הפרות כבר שחוטות (סליחה על הבדיחה הגרועה).
הדסון לילינבלום הולכת צעד אחד אחורה, או קדימה, מאחותה הגדולה. היא לא בנויה בדגם של מסעדה קלאסית. זה יותר דומה לסניף של מקדונלד'ס. כאמור, המלצרים נעלמו. הם פינו את מקומם למסופי הזמנה אלקטרוניים ומסכי מגע שמצריכים מידה מינימלית של אוריינות טכנולוגית. קשה לומר שמישהו מתגעגע לנוכחות הפיזית של נותני השירות החובבניים, ל״הקונספט שלנו הוא שיירינג״ ו״אנחנו נהנים, חברים?״. מכונות הן כל כך הרבה יותר עדיפות על סטודנטים חלטוריסטים. בהדסון לילינבלום אין תחושה שמשהו חסר. אם כבר, זה מרגיש כמו הדור הבא של מה שצריך להיות. בלי מלצרים, בלי טיפים, בלי מבוכות מיותרות. רק טבחים ורובוטים ואוכל טוב. גן עדן עלי אדמות!
התפריט לא גדול. כמה סטייקים, כמה המבורגרים, כמה תוספות. לא ספרתי כמה. לקחו את התפריט של הדסון, ריכזו וזיקקו אותו והכי חשוב: לא שנמכו ולא הוזילו ולא ירדו ברמה. זה לא פאסט פוד. יש הגדרה חדשה: ״פאסט פוד גורמה״, אבל זה נשמע עילג לגמרי. הבעלים של הדסון והדסון לילינבלום, מתן אברהמס, פשוט יודע מה הוא עושה. הדסון לילינבלום היא אולי לא-מסעדה, אבל היא לא פחות מוצלחת ממסעדות ״אמיתיות״ אחרות. ובכלל, אין צורך לדבוק בהגדרות הישנות. יש דוכני מטר על מטר שמציעים לך חוויות רוחניות עילאיות שאף מסעדה מיוחצנת לא תשווה להן. ויש מקומות כמו הדסון לילינבלום, שרמתה הקולינרית עולה על לא מעט מהמסעדות הלכאורה לגיטימיות שפועלות בישראל ומתגלות כפלופ אחר פלופ אחר פלופ.
גדולתה של הדסון לילינבלום מתגלה כבר במנות הראשונות: בשר מהליגה הגבוהה ביותר, מטופל ביד אמן קצַבית. חלונות לילינבלום (68 שקלים) היא מנה שיובאה ממסעדת האם. פרוסות סינטה, מדיום-רייר, שטובלות ברוטב טופי יפני, מתקתק ומעט מלוח. זו מנה עם מקדם חנפנות די גבוה, אבל היא טובה ונגישה. אז מה? זה עובד יופי טופי.
אחר כך לקחנו פטריות צלויות (56 שקלים) שהשלימו את הטעם האסייתי של החלונות עם רוטב טריאקי, בצל ירוק, חמאה ופרמזן. אחלה פטריות. ולצידן, טרטר בקר (54 שקלים) בסגנון ״אמריקן״, יעני מעורבב במיונז וגם בסרירצ'ה, חרדל, פטרוזיליה, בצלצלים ומלפפון חמוץ. האם הבשר יכול לבוא לידי ביטוי במנה כזאת? אם הוא טוב, אז כן. אם הוא רע, עדיף שישתוק. כאן ניכר היה, מבעד למתקפת הטעמים, שיש לנו עסק עם נתח קצוץ שמסוגל לנצוץ, יחסית, הכל יחסי. טרטר אמריקן זו לא מנה של ניואנסים דקיקים. זו שליכטה ששמים על לחם. הדברים הכי יפים בחיים הם שליכטות ששמים על לחם.
בסלט קיסר על הגריל (46 שקלים), החסה נצלית מעל גריל פחמים ומקבלת ניחוח מעושן מרהיב, שבאופן כללי, מופיע בארוחה כמו איזו עננת גנג׳ה מבושמת. זה ריח שמזכיר את מזללות הברביקיו בדרום ארה״ב. ואם זה הרפרנס שעולה מאכילת פאקינג סלט קיסר, אז על מה יש להתלונן, אה?
בשלב הזה נציין כי בהדסון לילינבלום מגישים את האוכל בכלים חד פעמיים ועם סכו״ם מפלסטיק. מבאס? בהחלט. מתבקש? אולי, כי בכל זאת, הם פועלים בתוך הז׳אנר. האם נדרשת מחשבה אקולוגית נוספת בעניין? סביר להניח. האם זה ימנע מאיתנו לחזור לשם? ברור שלא.
המשכנו להמבורגר ״חוק וצ׳דר״ (68 שקלים) עם תפוחי אדמה נהדרים (13 שקלים) צלויים בשומן בקר ומדיפי ניחוח עישון. הקציצה עשויה מדיום וול, עם גבינת צ׳דר, בייקון, כרוב כבוש, מיונז צ׳יפוטלה ולחמנייה משובחת, לא רופסת מדי, לא אוורירית מדי, לא פריכה מדי. לחמנייה בּוּל שעוטפת היטב את הכבודה שבפנוכו. אני לא סובל כל מיני מצעדי אוכל בנוסח ״עשרת ההמבורגרים הכי טובים בקמצ׳טקה עילית״, אבל ל״חוק וצ׳דר״ בהחלט יש מקום של כבוד בכל מצעד המבורגרים אווילי שמדרג מ-10 עד 1.
לקחנו גם סטייק. משהו קטן. דנבר סטייק (125 שקלים), מגיע פרוס, דווקא במחבת ברזל ועם סכו״ם ממתכת. לסטייקים נותנים כבוד מיוחד. סטייק מהנה מאין כמותו: חתיכות קטנות, עשויות מדיום, מפויחות היטב, אתה אוכל אותן ללא הרבה טקס בישבן, בלי יותר מדי חוכמות. ככה צריך לאכול סטייק טוב. לנרמל את האכילה, אבל גם להכיר בכך שלא צריך להגזים. לא כל יום ולא כל יומיים. תביאו סטייק כזה פעם בחודש ובכל שאר הזמן נאכל דשא. זה בסדר גמור.
לקינוח הזמנו מוס שוקולד מריר (36 שקלים) עם קשיו וזרזיפי שמן זית. המוס, הפלא ופלא, היה אכן מריר ולא ילדותי. קינוח מצוין במה שמסתמנת כלא-מסעדה הכי טובה שנפתחה בישראל לאחרונה. חוויה תמציתית להפליא, בלי כל השומן העודף שמסביב. בפרפרזה על דבריו של דוקטור אמט בראון ב״בחזרה לעתיד 2״: ״מלצרים? אנחנו לא זקוקים למלצרים במקום שאליו אנחנו נוסעים״. הדסון לילינבלום היא העתיד.
>> בפעם שעברה אכלנו בדוק החדשה
הדסון לילנבלום. לילנבלום 41, תל אביב. 03-6444733. לא כשר